המועצה המקומית מבשרת ציון נ' ברקוביץ ואח'

ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד הרשם הבכיר שי צרפתי) בתאד"מ 31795-09-23 מיום 14.10.2024, שלפיו התקבלה תביעת משיבים. נקבע כי על המערערת (להלן גם – המועצה המקומית מבשרת ציון) להשיב למשיבים חלק מתשלומי הארנונה שהם שילמו עבור השנים 2023-2019 ובסך הכול כ-25,000 ₪. כן נקבע כי על המערערת לשלם סך 2,500 ₪ עבור שכר-טרחת בא-כוח המשיבים והוצאות משפט בסך 406 ₪.  הערה בעניין מועד הגשת הערעור 2.בית משפט השלום סמך את מסקנת פסק-דינו על פרשנותו לפסק-דין שניתן בעתירה מינהלית שהתנהלה בין הצדדים (פסק-דינה של כבוד השופטת ד' כהן-לקח בעת"מ (ירושלים) 39765-10-19 ברקוביץ נ' מועצה מקומית מבשרת ציון, מיום 1.8.2023 (להלן גם – העתירה המינהלית), ואף קבע כי פסק הדין חלוט וכי לא הוגש ערעור בעניינו (פסקה אחרונה בעמ' 3). בפועל, עוד ביום 5.10.2023 הגישו המשיבים ערעור (כשבועיים וחצי לאחר הגשת תביעתם אל בית משפט השלום, שהוגשה ביום 13.9.2023), אשר נדחה (פסק-דינו של כבוד השופט ע' גרוסקופף (בהסכמת כבוד השופטים ח' כבוב וי' כשר) בעע"מ 7393/23 ברקוביץ נ' מועצה מקומית מבשרת ציון, מיום 6.3.2026 (להלן גם – פסק הדין בערעור)).  מטעם זה הערעור הקודם שהגישה המערערת על פסק-דינו של בית משפט השלום נמחק ונקבע כי היא תהיה רשאית להגיש ערעור מתוקן תוך שלושים מיום ממתן פסק הדין בערעור (החלטתי מיום 29.12.2024 בע"א 20202-12-24). בהתאם לכך (בהתחשב בתקופת מצב החירום, כמוסבר בהחלטה מיום 8.7.2026), הערעור הנדון הוגש ביום 10.5.2026. עיקרי העובדות העומדות ברקע ההליך הנדון 3.ברקע התביעה הנדונה עומדים מספר הליכים שקדמו להגשתה, אשר עסקו במחלוקת הצדדים בעניין סיווג ביתם של המשיבים לצרכי ארנונה וכפועל יוצא, שיעור הארנונה שעליהם לשלם. כל אותם הליכים תוארו בהרחבה בפסק הדין שניתן בעתירה המינהלית ועיקריהם הובאו גם בפסק הדין בערעור. להלן תובא רק תמצית הדברים.  4.מאז שנת 2005 גרים המשיבים ברחוב השושנה 51 במבשרת ציון. מסיבות היסטוריות אשר ככל הנראה נבעו מכך שחלקי הרחוב השונים נבנו בתקופות שונות, נוצר מצב שבו חלק אחד של הרחוב, הכולל את בתים 59-30, לרבות ביתם של המשיבים, סווג כאזור א' לצרכי ארנונה ואילו חלקו האחר של הרחוב, הכולל את בתים 29-1 וכן שאר הבתים בשכונה ט' שבה מצוי הרחוב, סווג כאזור ב'. בשל השוני בסיווג, שיעור הארנונה המוטל על בתים 59-30 (אזור א') גבוה ב-27.5% משיעור הארנונה המוטל בבתים 29-1 ברוחב ובשאר הבתים בשכונה ט' (אזור ב'). על רקע פער זה הגישו המשיבים את העתירה המינהלית, שבגדרה טענו כי הפער האמור אינו מוצדק ועולה כדי הפליה פסולה ובלתי חוקית. לפיכך עתרו לסעד שייקבע כי יש להפחית את חיובי הארנונה המוטלים על בתים 59-30 ובהם ביתם של המשיבים. בהתאם לכך עתרו למתן סעדים אשר יורו על השבת סכומי הארנונה שהם שילמו ביתר בעבר; על הפסקת הגבייה העודפת באופן מידי בהווה; ועל תיקון צו הארנונה לגבי העתיד, כך שחיובי הארנונה על כל הבתים ברחוב יהיו לפי הסיווג הנמוך. 5.כמתואר בפסקי הדין בעניין העתירה המינהלית ובערעור, מחלוקות הצדדים בנושא סיווג ביתם של המשיבים נדון בעבר במסגרת מספר הליכים. ההליך הראשון היה בקשה לאישור תביעה ייצוגית שהגישו דיירי רחוב אחרים הגרים סמוך למשיבים באמצעות המשיב 1 (עורך-דין במקצועו), אך הם חזרו בהם מהבקשה, שנמחקה בשלב מוקדם (פסק דין מיום 9.5.2016 בת"צ (ירושלים) 61678-06-15 סיגל נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (סגן הנשיא, כבוד השופט י' נועם)).  זמן קצר לאחר מכן הגישו המשיבים עתירה מינהלית, אשר נדחתה (עת"מ (ירושלים) 65098-09-16 ברקוביץ נ' מועצה מקומית מבשרת ציון (27.6.2017), כב' השופט ע' שחם). ערעורם של המשיבים על מחיקת עתירתם התקבל בחלקו, תוך קביעה כי צו הארנונה המבחין בין מקטעים שונים של אותו רחוב ובתים נוספים באותו אזור מעורר קושי. לפיכך נקבע כי על המשיבה לשוב ולבחון את ההצדקה לאותה הבחנה לקראת גיבוש צו הארנונה לשנת 2019, תוך בחינה מיוחדת של ההבחנה בין הנכסים השונים ברחוב (עע"מ 6186/17 ברקוביץ נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (25.11.2018), (כבוד השופטת ד' ברק-ארז, פסקה 22, בהסכמת כבוד הנשיאה א' חיות וכבוד השופט ג' קרא). בדיון של מליאת המועצה המקומית מבשרת ציון מיום 18.2.2019 בעניין צו הארנונה לשנת 2019, הוחלט לאשר את צו הארנונה ללא שינוי בכל הנוגע לסיווג הנכסים ברחוב השושנה. בעקבות החלטה זו, פנו המשיבים במספר בקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט, אך כולן נדחו (שתי בקשות הוגשו במסגרת עע"מ 6186/17 ונדחו בהחלטות מיום 7.5.2019 ומיום 2.7.2019. בקשה נוספת נדחתה בהחלטה מיום 29.8.2019 במסגרת עת"מ (ירושלים) 65098-09-16 ואף בקשת רשות הערעור בעניינה נדחתה בהחלטה מיום 30.10.2019 בבר"מ 6472/19 (כבוד השופטת ד' ברק-ארז)). עם זאת נקבע, כי המשיבים רשאים לנקוט הליך מתאים אחר שבגדרו יעלו את טענותיהם בעניין צו הארנונה לשנת 2019 (ההחלטה בבר"מ 6472/19).  העתירה המינהלית 6.ביום 24.10.2019 הגישו העותרים את העתירה המינהלית ובגדרה תקפו את צו הארנונה לשנת 2019 ואת אופן קבלת ההחלטות בעניינו. ביום 25.11.2020 ניתן פסק הדין הראשון בעניין עתירה זו. בתמצית נקבע, כי לקראת גיבוש צו הארנונה לשנת 2021, ייערך דיון מחודש בצורך לעדכן את צו הארנונה תוך בחינה מחודשת של העניין. כאמור שם, "לקראת גיבושו של צו הארנונה לשנת 2021, מליאת המועצה תדון מחדש בלב פתוח ובנפש חפצה בסוגית עדכונם של חיובי הארנונה, תוך התייחסות ספציפית לשאלה האם במציאות העדכנית ההבחנה בין אזורי החיוב בארנונה ביחס לנכסים ברחוב מגוריהם של העותרים [המשיבים] היא בבחינת הבחנה עניינית מותרת או שמא הפליה פסולה; מהו הבסיס להחלטה; וכן מהו הפתרון לתיקון ההפליה אם קיימת (סעד שלילי, סעד חיובי או סעד ביניים אחר כמוסבר לעיל). הכל, על בסיס תשתית נאותה, בהתאם לכללי המשפט המנהלי ובכפוף לכל דין" (שם, פסקה 25). שאר הסעדים שהתבקשו בעתירה נדחו. בהם השבת הסכום שנטען כי שולם ביתר והפסקת הגבייה בהתאם לצו הארנונה הקיים משנת 2019. 7.המשיבים ערערו על פסק הדין הראשון בעתירה המינהלית, אך עוד ביום 3.5.2021 התכנסה מליאת המועצה המקומית מבשרת ציון לשם דיון בצו הארנונה בהתאם לפסק הדין הראשון. לחברי המועצה הוצגו פסק הדין הראשון, טענות המשיבים וכן חוות דעתה המקצועית של חברת אורבניקס בע"מ, מחודש ינואר 2019, בעניין אזורי חיוב לצרכי ארנונה. בתום הדיון החליטה המועצה, פה אחד, להשאיר את המצב הקיים.  הדיון בערעור על פסק הדין הראשון התקיים ביום 11.5.2022 ובמהלכו קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט להשבת העניין אל בית המשפט לעניינים מינהליים לשם דיון בטענות המשיבים לנוכח החלטת המועצה המקומית מבשרת ציון מיום 3.5.2021 (עע"מ 9065/20 ברקוביץ נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (11.5.2022), כבוד השופטים י' אלרון, ע' גרוסקופף וש' שוחט). בעקבות פסק הדין בערעור הגישו המשיבים עתירה מתוקנת, המערערת הגישה כתב תשובה ולאחר דיון במעמד הצדדים ובאי-כוחם, ניתן ביום 1.8.2023 פסק הדין המשלים בעניין העתירה המינהלית. 8.פסק הדין המשלים הוא רחב היקף ובמסגרתו נדונו בהרחבה רבה כלל טענותיהם של הצדדים. בכל הנוגע לטענה העיקרית של המשיבים, טענת האפליה, נקבע כי קבוצת השוויון הרלוונטית למקטע הרחוב הכולל את בתים 59-30, הכולל את ביתם של המשיבים, היא הבתים האחרים ברחוב (בתים 29-1). טענת המערערת כי קבוצת השוויון כוללת את כלל הנכסים בתחום שיפוטה נדחתה, מהטעם שאילו אמנם כך היה, לא היה צורך בשלוש קבוצות סיווג של בתי מגורים לצרכי ארנונה. בדומה נדחתה גם טענתה החלופית, כי קבוצת השוויון כוללת רחובות שבהם יש יותר מאזור חיוב אחד לצורכי ארנונה. עם זאת, נדחתה גם טענת המשיבים שלפיה קבוצת השוויון כוללת את הבתים בשכונה ט' המסווגים כאזור חיוב ב' לצרכי ארנונה.  כמו כן נקבע כי להבחנה שנוקטת המערערת בין שני חלקי רחוב השושנה הייתה רלוונטיות בעבר, אך אין לה עוד הצדקה עניינית ומשכנעת ולפיכך ההבחנה הנעשית לצרכי ארנונה בין שני חלקי הרחוב היא בגדר הפליה פסולה. נקבע כי הפער שהיה בעבר בין שני חלקי הרחוב מבחינת אופי הנכסים ומבחינת ותק הבניה, צומצם במהלך השנים וכן נדחתה בהיעדר הוכחה טענת המערערת כי השוני נובע מפערים בתשתיות או משוני במצב הסוציו-אקונומי של הדיירים. משנמצא כי ישנה הבחנה פסולה, גם נקבע כי אין הצדקה עניינית להשארת המצב שלפיו בתי המגורים בכל אחד משני חלקי הרחוב מסווג באופן שונה לצרכי ארנונה. נקבע כי לא ניתן לקבל את הנמקותיה של המערערת להבחנה בין חלקי הרחוב ובכלל זה, חשש מפני השלכות רוחב והשלכות תקציביות; חשש מפני פגיעה באוכלוסייה מוחלשת; התחשבות באינטרס ההסתמכות של התושבים; והיעדר תוחלת מעשית לשינוי המצב הקיים בשל הפרוצדורה הנדרשת לשם כך.  לנוכח המסקנה האמורה, נקבע בפסק הדין המשלים כי לקראת גיבוש צו הארנונה הבא, לשנת 2024, על המערערת לפעול להסרת ההפליה בין שני חלקי הרחוב ולעשות כן בדרך הנראית לה ולשם כך עליה לפנות אל שרי הפנים והאוצר בבקשה מתאימה. קביעה זו נומקה בשיקול דעתה הרחב של המערערת בעניין סיווג הנכסים לצרכי ארנונה, ובהתחשב בכך שהסרת ההפליה יכולה להיעשות במספר דרכים ולפיכך בית המשפט אינו קובע את דרך הפתרון המתאימה להסרת ההפליה. בתוך כך גם נדחתה טענת המשיבים כי הדרך היחידה להסרת ההפליה היא קביעת סיווג כל בתי המגורים ברחוב השושנה בסיווג ב', שתעריף הארנונה לגביו נמוך יותר.  בהנמקתו את פסק הדין המשלים הפנה בית המשפט בין השאר, אל פסק הדין בערעור בעניין העתירה הראשונה של המשיבים, אשר קבע כי "חובה על הרשות להפעיל את שיקול דעתה ולקבל החלטה שאינה מפלה, אולם היא רשאית לעשות כן תוך 'השוואה כלפי מטה' או תוך 'השוואה כלפי מעלה', כל עוד החלטתה מתקבלת על פי כללי המשפט המינהלי...[העותרים] טוענים כי אין מקום להבחנה בינם לבין בתים אחרים באותו הרחוב, אולם טענה זו לא בהכרח מובילה לתוצאה לפיה הם יחויבו גם כן בתעריף ארנונה נמוך. כל שמתחייב מכך הוא שהמועצה תידרש לבחון את מדיניותה ולעדכן אותה כך שהיא תעלה בקנה אחד עם עקרון השוויון" (עע"ם 6186/17 שהוזכר לעיל, בפסקה 21; הדברים מובאים גם בפסקה 38 בפסק הדין המשלים בעתירה המינהלית). 9.בהתאם לכך ולאחר שנקבע כי "המועצה לא ביססה הצדקה להותרת המצב המפלה על כנו" (שם, פסקה 37), נקבע במישור האופרטיבי כלהלן (שם, פסקאות 41-37):  ראשית, חרף הקביעה כי המצב הקיים יצר הפלייה, טענת המשיבים שלפיה הפתרון היחיד הוא "השוואה כלפי מטה" נדחתה. כאמור, נקבע כי בית המשפט נמנע מלקבוע "מהי הדרך המתאימה להסרת ההפליה הנדונה – השוואה כלפי מעלה, השוואה כלפי מטה, או פתרון אחר אשר אינו מבוסס על הותרת ההפליה על כנה". כן נקבע כי "יש לאפשר למועצה להפעיל את שיקול דעתה... ולהכריע בכפוף לדין ולכללי המשפט המנהלי מהו הפתרון המתאים להסרת ההפליה, וכיצד ראוי לתקנה שלא בדרך של הותרת המצב הנוכחי בעינו" (שם, פסקה 38). כמו כן נקבע כי השינוי יהיה עתידי, מכוח החלטת המועצה בעניין צו הארנונה שייקבע לשנת 2024. בהתאם להוראות הדין בעניין קביעת צווי ארנונה (שבעניינן לא מצאנו לנכון להרחיב במסגרת זו), נקבע כי כל שינוי באזורי החיוב או בתעריפי הארנונה מחייב פניה בבקשת אישור חריג אל שר האוצר ואל שר הפנים, תוך דחיית טענת המשיבים כי אישור זה אינו דרוש (שם, פסקה 39). שנית, עתירת המשיבים למתן סעדים נוספים ובהם להורות על בטלות צו הארנונה משנת 2021 נדחתה. בכלל זה, נדחתה עתירתם לקבוע כי יש להפחית את שיעור הארנונה לבתים 59-30, לרבות לביתם; נדחתה עתירתם כי יש לקבוע כי צו הארנונה לגבי הבתים האמורים יהיה כאזור חיוב ב', כמו בתים 29-1 והבתים בשכונה ט; נדחתה העתירה למתן סעד כספי. בעניין הסעד הכספי נאמר כי המשיבים חזרו בהם מעתירתם לסעד זה לאחר שהובהר להם הקושי בעתירה למתן סעד כספי במסגרת הדיון בעתירה מינהלית (שם, פסקה 16). 10.הערעור על פסק הדין המשלים הוגש ביום 5.10.2023. כעבור מספר חודשים, ביום 26.5.2024, התקבלה החלטת המועצה המקומית מבשרת ציון שעל-פיה הושווה סיווג בתי המגורים ברחוב השושנה 29-1 לצרכי ארנונה לסיווג שאר הבתים ברחוב, כך שהסיווג של שתי קבוצות הבתים יהיה לפי התעריף הגבוה, סיווג א' ("השוואה כלפי מעלה"). בפועל לא חל שינוי בצו הארנונה בכל הנוגע לביתם של המשיבים, אך לעומת זאת, הועלה שיעור הארנונה לגבי קבוצת הבתים האחרת. אמנם המשיבים עתרו להוספת הצו משנת 2024 אל הערעור, אך נראה שבקשתם לא התקבלה. בעניין צו זה הגישו המשיבים עתירה חדשה, אשר לפי טענתם בתשובה לערעור הנדון עודה תלויה ועומדת (עת"מ (ירושלים) 62671-02-25) (יוער, כי בדיקה העלתה כי התיק סגור). 11.ביום 6.3.2026 ניתן פסק הדין בערעור, אשר דחה את ערעורם של המשיבים על פסק הדין המשלים בעתירה המינהלית. בית המשפט העליון חזר על קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין המשלים, כי בנסיבות הנדונות הדרך לריפוי האפליה יכולה להיות בין בהשוואה כלפי מעלה, בין בהשוואה כלפי מטה ובין בדרך אחרת. בשני פסקי הדין, פסק הדין המשלים ופסק הדין בערעור, נעשתה הפנייה אל פסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז), א' ברק, המבחין בין שלושה סוגי פגיעה בזכות לשוויון שמהם נגזרים הפתרונות האפשריים (בג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191 (1991)). הסוג הראשון, הוא מצב שבו לפלוני ולאחרים כמותו יש אינטרס מוגן שאינו מותנה בהפעלת שיקול דעת מצד הרשות, אך הרשות הפלתה את פלוני בכך שהכירה בזכותם של אחרים אך לא בזכותו. במצב זה הסעד יהיה השוואת מצבו של פלוני למצבם של האחרים; הסוג השני, מצב שבו לפלוני ולאחרים אין זכות המוגנת בדין ולרשות אין שיקול דעת להעניק את הזכות, אך חרף זאת היא העניקה אותה לאחרים אך לא לפלוני. במצב זה הסעד יהיה ביטול ההטבה שניתנה לאחרים; הסוג השלישי הוא מצב שבו לפלוני ולאחרים כמותו אין זכות מוקנית בדין, אך לרשות יש סמכות להענקת הזכות לפי שיקול דעתה ונמצא כי עשתה כן באופן מפלה. במצב זה זכותו של פלוני מתמצית בדרישתו שהרשות תפעל כלפיו וכלפי האחרים באופן שווה. הרשות מצדה יכולה לבחור בהשוואת מצבו של פלוני לאחרים ("השוואה כלפי מעלה") או בהשוואת האחרים אליו, תוך ביטול ההכרה בזכותם של האחרים ("השוואה כלפי מטה"), ובלבד שהחלטתה מתקבלת על-פי כללי המשפט המינהלי. הן בפסק הדין בעתירה המינהלית (פסקה 38) הן בפסק הדין בערעור (פסקה 27), נקבע כי הנסיבות הנדונות נמנות עם הסוג השלישי. כאמור לעניין זה: "ענייננו נמנה בגדר סוג המקרים השלישי, ועל כן למשיבה נתון שיקול דעת כיצד לתקן את ההפליה – אם להשוות את תעריף הארנונה של כל הבתים המשתייכים לרחוב השושנה לתעריף הנגבה ממקטע הרחוב 29-1 או לתעריף הנגבה ממקטע הרחוב 59-30, או לקבוע תעריף אחיד אחר, והכול בהתאם לכללים החלים בעניין (דיני ההקפאה מזה וכללי המשפט המנהלי מזה). מכאן, שאין עסקינן במצב בו ישנו אך סעד אחד ראוי להסרת ההפליה" (פסק הדין בערעור, פסקה 27).  התביעה שנדונה בבית המשפט קמא ופסק-דינו 12.בתביעתם הנדונה של המשיבים, שכאור, הוגשה ביום 13.9.2023, נטען כי בפסק הדין המשלים בעניין העתירה המינהלית נקבע כי המערערת יצרה הפליה פסולה בשיעורי הארנונה. לפיכך נטען כי המשיבים זכאים להחזר הארנונה אשר שולמה ביתר מאז חודש ינואר 2019 ובסך הכול 24,805 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. המערערת חלקה על טענותיהם של המשיבים וטענה כי הם אינם זכאים להשבת סכומי הארנונה שעל-פי טענתם שולמו ביתר. תמצית טענותיה היו כי פסק הדין המשלים לא קבע כי המשבים זכאים להשבה, אלא רק נקבע כי בצו הארנונה שייקבע יהיה על המערערת להשוות את שיעור הארנונה בכל בתי המגורים ברחוב השושנה. אולם צו הארנונה שמכוחו שילמו המשיבים ארנונה על-פי התעריף הגבוה כלל לא בוטל. אף נקבע כי השוואת שיעור הארנונה יכולה להיעשות בין בהשוואה כלפי מעלה, בין כלפי מטה ובין בדרך אחרת ואמנם נעשתה השוואה כלפי מעלה.  בהסכמת הצדדים הם סיכמו את טענותיהם על יסוד כתבי הטענות ונספחיהם (החלטה מהדיון מיום 3.7.2024), וביום 14.10.2024 ניתן פסק הדין, שבעניינו הוגש הערעור הנדון. 13.בפסק-דינו קיבל בית המשפט קמא את תביעת המשיבים ונקבע כי על המערערת לשלם להם את מלוא הסכום הנתבע.  נקבע כי די בכך שבפסק הדין המשלים שניתן בעתירה המינהלית נקבע שהייתה הפליה פסולה בצו הארנונה בין בתי המגורים ברחוב השושנה, כדי לחייב את המערערת להשיב למשיבים את סכומי הארנונה שלפי טענתם הם שילמו ביתר. כן נקבע כי מפסק הדין המשלים עולה כי דובר במצב לא שוויוני שהמערערת הייתה אחראית לו, ובהיותה רשות ציבורית חלה עליה חובה מוגברת להימנע מהפליה לא מוצדקת. כמו כן נדחתה טענת המערערת כי צווי הארנונה נקבעו כדין, נדחתה טענתה כי אף גביית כספי הארנונה הייתה כדין וכן נקבע כי העובדה שצו הארנונה המעודכן השווה את דמי הארנונה כלפי מעלה אינה פוטרת את המערערת מהשבת סכומי הארנונה שנטען, כי שולמו ביתר. דיון והכרעה 14.עיינתי בפסק-דינו של בית המשפט קמא ובכל פסקי הדין הרלוונטיים שניתנו במסגרת ההליכים המינהליים, כמפורט לעיל, וכן עיינתי בכתב הערעור ובתשובת המשיבים. לאחר עיון זה נמצא כי ניתן לדון בערעור על יסוד החומר הכתוב (על-פי תקנה 138(א)(5) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018), וכן נמצא כי מהטעמים שיובאו עתה, יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית המשפט קמא. 15.נקודת המוצא לבחינת תביעת המשיבים היא כי אמנם נקבע בפסק הדין המשלים שניתן בעניינה של העתירה המינהלית כי נפל פגם בצו הארנונה אשר מטעמים היסטוריים יצר הפליה בין בתי המגורים ברחוב השושנה. כמתואר לעיל, בתים 29-1 סווגו כאזור ב' ואילו בתים 59-30 ובכלל זה ביתם של המשיבים, סווגו כאזור א' שתעריף הארנונה לגביו גבוה יותר.  עם זאת, בכל פסקי הדין שניתנו בעניין העתירה המינהלית צווי הארנונה לא בוטלו; לא הצו משנת 2019 ולא הצו משנת 2021. הסעד שניתן היה סעד עתידי, אשר קבע כי לנוכח הפגם שדבק בצווי הארנונה היוצר הפלייה בין בתי רחוב השושנה, על המועצה המקומית מבשרת ציון לקבוע צו ארנונה חדש. בעניין תוכנו נקבע כי תיקון צו הארנונה יכול להיעשות בין בדרך של השוואה כלפי מעלה, כך שהבתים שסווגו כאזור ב' מעתה יסווגו כאזור א' ובכך על כולם יחול התעריף הגבוה; בין בדרך של השוואה כלפי מטה, כך שהבתים שסווגו כאזור א' יסווגו עתה כאזור ב' וכך יחול לגבי כולם התעריף הנמוך; או בדרך אחרת שמשמעותה קביעת הסדר אחר זהה לכל בתי המגורים ברחוב. בסופו של דבר נקבעה השוואה כלפי מעלה, כך שבפועל, לא חל שינוי בצו הארנונה בעניינם של המשיבים, אך בוטל התעריף המופחת שחל על הבתים האחרים ברחוב, תוך חיובם על-פי התעריף הגבוה. 16.מצב שבו נקבע כי אמנם נפל פגם בצו הארנונה, אך בפועל הצו לא בוטל אלא נקבע כי חרף הפגם שנפל בו הוא יבוטל רק בעתיד, עם קביעת צו הארנונה החדש, הוא מצב שבו הוחלה על צו הארנונה דוקטרינת הבטלות היחסית. כאמור לעניין זה, "הגישה השולטת בפסיקתנו ביחס לתוצאותיהם של פגמים חוקתיים ומינהליים באה לידי ביטוי באמצעות דוקטרינת הבטלות היחסית. דוקטרינה זו מורה כי הקביעה שלפיה במעשה חוקתי, או מינהלי נפל פגם, איננה משמיעה כי המעשה הינו בהכרח בטל מדעיקרא (void), ואף איננה מחייבת את בית המשפט לבטלו. חלף זאת, לבית המשפט מוקנה שיקול דעת להתאמת הסעד למכלול השיקולים והנסיבות הרלבנטיים לעניין שלפניו" (בג"ץ 7647/16 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שרת התרבות והספורט (13.5.2020), כבוד השופט ח' מלצר. כן ראו: בג"ץ 5660/10עמותת איתך – משפטניות למען צדק נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד סד(1) 501 (2010)‏‏, כבוד השופט (כתוארו אז) ע' פוגלמן, פסקה 21; ת"א (מחוזי ת"א) 37690-06-21סל שירותי סיעוד נ' מדינת ישראל (8.9.2024)‏‏, כבוד השופטת י' בלכר, פסקאות 45-41 (להלן – עניין סל שירותי סיעוד). על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון, אשר ככל הנראה, טרם נדון – ע"א (עליון) 46966-12-24).  אף שנקבע כי דבק פגם בצו הארנונה, בכך שהוא הפלה בין בתי המגורים ברחוב השושנה, לא נקבע כי הצו בטל מעיקרו, אלא נקבע כי יש לקבוע צו ארנונה אחר תחתיו אשר בגדרו ייקבע הסדר שוויוני שאינו מפלה ואשר יהיה בתוקף מהמועד שייקבע. 17.נמצא אם כן, כי פסק הדין בעתירה המינהלית לא ביטל את צו הארנונה, חרף הפגם שנקבע כי דבק בו, ואף לא נקבע כי הצו בטל מעיקרו, אלא נקבעה בטלותו היחסית, במובן זה שתידרש החלפתו ולפיכך הצו יבוטל רק ממועד החלפתו. לקביעה זו ישנה משמעות והשלכה לעניין האפשרות לתבוע השבה בשל ביטול צו הארנונה. שכן, האפשרות לתבוע השבה קמה רק החל מהמועד שבו צו הארנונה מבוטל בפועל והופך לחסר תוקף. כך נקבע במפורש בדנ"א 7398/09עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (14.4.2015)‏‏ (פסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, פסקה 52): "כאמור, אחת האפשרויות העומדות לרשות בית המשפט היא לקבוע בגדרה של בטלות יחסית מהו המועד ממנו תחול קביעתו שאין תוקף למעשה המינהלי. נראה שלקביעה כזו, כאשר היא באה בגדרה של תקיפה ישירה, יש משמעות רבה לגבי תקיפה עקיפה, בוודאי במקרה של תובענה כספית להשבתו של 'מס'. דומה, שכאשר בית המשפט קוצב בהליך של תקיפה ישירה את המועד, הרי בכך הוא מכריע למעשה את גורלה של התובענה להשבה (בין אם הוגשה ובין אם תוגש). הקביעה כי המעשה המינהלי ייחשב כחסר תוקף ממועד פלוני (בעבר, בעתיד, או במועד מתן פסק הדין) קובעת בפועל, כך נראה, כי לא ניתן לתבוע השבה לגבי התקופה הקודמת למועד זה. יחד עם זאת, חובה לומר שייתכן ויחולו שיקולים אחרים מקום שהתקיפה העקיפה, שבאה לאחר ההכרעה בתקיפה הישירה, הינה בגדרו של הליך פלילי". 18.הנה כי כן, מעת שבהליך המינהלי נקבע במפורש כי צו הארנונה אינו מבוטל, אלא כי יש לקבוע תחתיו צו ארנונה אחר שאינו מפלה, המשמעות היא כי חרף הפגם שדבק בצו וחרף הצורך בהחלפתו, אין בכך כדי להקים עילה לתביעת השבה לגבי התקופה שקודמת לביטול הצו בפועל. כמפורט בהרחבה בעניין סל שירותי סיעוד (פסקאות 57-53), כך אמנם נקבע במקרים הרבים שנסקרו שם, אשר לגביהם נקבע במסגרת הליך מינהלי כי נפל פגם במעשה המינהלי המצדיק את בטלותו, אך בפועל נדחה מועד כניסת הבטלות לתוקף. במצב זה נקבע, כי כל עוד בטלות החיקוק או המעשה המינהלי לא נכנסה לתוקף, אף לא ניתן לתבוע השבה רק בשל הקביעה בדבר הפגם אשר דבק באותו חיקוק או באותו מעשה מינהלי.  19.סיכום הדברים הוא אם כן, כי בתקופה הרלוונטית שלגביה נתבעה השבת סכומי הארנונה שנטען כי שולמו ביתר, צו הארנונה שלגביו נקבע כי הוא מפלה, היה עדיין בתוקף וכדין. לפיכך אין די בעצם הקביעה כי דבק פגם בצו הארנונה באופן המחייב לבטלו כדי להקים עילת תביעה להשבת סכומי הארנונה ששולמו בתקופה שבה הצו עדיין היה בתוקף. הערעור מתקבל. פסק-דינו של בית משפט השלום מבוטל. המשיבים יישאו בהוצאות המערערת בסך 6,000 ₪. העירבון יוחזר אל המבקשת באמצעות באי-כוחה.  ניתן היום, כ"ז באב תשפ"ו, 10 באוגוסט 2026, בהיעדר הצדדים.