ע"א 25728-03-26 וינר נ' מעלה עמוס - אגודה קהילתית של משקי חרות בית"ר בע"מ

ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט דן ליברמן) מיום 12.2.2026 בתאד"מ 25451-06-26. בפסק הדין התקבלה תביעת המשיבה, שראשיתה בקשה לביצוע שטר על סך 50,000 ₪, תוך חיוב המערערת בתשלום הוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪.  רקע ועיקרי העובדות 2.המשיבה, מעלה עמוס אגודה קהילתית של משקי חרות בית"ר בע"מ (להלן – האגודה או המשיבה), היא אגודה שיתופית אשר הקימה את היישוב החרדי מעלה עמוס (להלן – היישוב) בתחומי המועצה האזורית גוש עציון ומנהלת אותו. המערערת ובן זוגה ביקשו להצטרף אל האגודה ולהימנות עם חבריה ולשם כך הם חתמו ביום 28.10.2019 על בקשת הצטרפות לאגודה, אשר כללה גם חתימה על התחייבות מפורשת לגור מגורי קבע ביישוב. עם חתימתם על ההתחייבות הם הפקידו המחאת ביטחון על סך 50,000 ₪, המשוכה מחשבון הבנק של המערערת. המחאה זו נועדה להבטיח את עמידתם בהתחייבותם המפורשת, שלפיה אם הם לא יגורו ביישוב בעצמם, המשיבה תהיה רשאית לממש את ההמחאה.  אלו הן אפוא, ההוראות העיקריות בכתב ההתחייבות שעליו חתמו המערערת ובן זוגה: "... במידה ונתקבל לחברות באגודה, אנו מתחייבים כדלהלן: ... 3.אנו מתחייבים להיכנס להליך רכישת בית בישוב לצורך מגורי הקבע שלנו בישוב, בכדי שבקשתנו לחברות באגודה תעלה להצבעה בוועדה הבין מוסדית, וזאת עד לא יאוחר מ-24 חודש מיום חתימתנו על בקשה זו. 4.ידוע לנו, שהאישור של הוועדה הבין מוסדית לרכישת בית ביישוב יינתן לנו על סמך התחייבותנו לגור מגורי קבע (הוועדה תפסול את המעוניינים לרכוש למטרות השקעה ו/או לכל מטרה שאינה קביעת מרכז חייהם בישוב). ... 6.ידוע לנו ואנו מסכימים לכך, כי במידה ולא נגיע אנו בעצמנו לגור במגורי קבע בישוב, נשלם לאגודה קנס בסך של עד 50,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק ...". אין מחלוקת על כך שהמערערת ובן זוגה לא קיימו את התחייבותם. חרף חלוף שנים רבות מאז חתימתם עליה הם לא גרו ביישוב אף לא יום אחד וחלף זאת השכירו לאחרים את הבית שהוקצה להם. לאחר שפניות אל המערערת ובן-זוגה לא הועילו ואף הוגשה נגדם תביעה לאכיפת התחייבותם (ת"א (מחוזי ירושלים) 62676-07-23, שטרם הסתיים), פעלה המשיבה למימוש הבטוחה שהופקדה. 3.ביום 7.5.2025 הגישה המשיבה אל לשכת ההוצאה לפועל באשקלון בקשה לביצוע שטר שבגדרו התבקש מימוש ההמחאה בסך 50,000 ₪. ביום 8.6.2025 הגישה המערערת התנגדות לביצוע השטר, אשר על-פי החלטת רשמת ההוצאה לפועל הועברה אל בית משפט השלום בירושלים (הוצל"פ (אשקלון) 507614-05-25). תחילה הוגשה תשובת המשיבה להתנגדות ובדיון מיום 28.10.2026 הוסכם על הסדר דיוני, שלפיו למערערת ניתנה רשות להתגונן והצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב ללא צורך בשמיעת הוכחות. פסק-דינו של בית המשפט קמא 4.בפסק הדין מיום 12.2.2026 דחה בית המשפט קמא את טענותיה של המערערת וקיבל את תביעת המשיבה. בתוך כך, נדחתה טענת המערערת כי מדובר בהתחייבות נעדרת תוקף מחייב וכן נדחתה טענתה כי ההתחייבות אינה חוקית ונוגדת את תקנת הציבור. נקבע כי נקודת המוצא היא הסכמת הצדדים אשר עוגנה בכתב ההתחייבות וכי לא עלה בידי המערערת לבסס את טענתה בדבר בטלות החוזה מחמת פגיעה בתקנת הציבור.  בית המשפט קמא קבע כי התנאי המחייב מגורים ביישוב בפועל כתנאי לקבלה ליישוב ולהקצאת מקרקעין הוא לגיטימי וכי מטרתו למנוע את ריקונו מתוכן של הליך הקבלה אל היישוב, שתכליתו שמירה על צביון, מאפיינים או עקרונות מסוימים של הקהילה. נקבע כי לגיטימיות דרישת המגורים כתנאי לקבלה ליישוב אף נלמדת גם מהוראת סעיף 6(ג)(3) בפקודת האגודות השיתופיות, שעל-פיה ניתן לסרב לקבל מועמד ליישוב אם אין לו כוונה לקבוע בו את מרכז חייו.
5.בית המשפט קמא דחה את ניסיון המערערת להסתמך על פסק הדין בעניין ת"א (מחוזי תל-אביב) 36258-11-24 אור הגנוז מושב להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ נ' זיאת (4.6.2025) (להלן – עניין אור הגנוז). נקבע כי באותו עניין נדון ניסיון היישוב להטיל מגבלות אשר חרגו מהוראות פקודת האגודות השיתופיות, מה שאין כן בנסיבות הנדונות. בדומה, נדחה ניסיונה של המערערת לטעון להיעדר חוקיות החיוב הכספי מכוח התחייבותה תוך הסתמכות על פסק הדין בעניין בבג"ץ 3378/18 יהונתן נ' ההסתדרות הציונית העולמית – החשיבה להתיישבות (8.7.2019) (להלן – עניין יהונתן). שכן בנסיבות הנדונות כלל אין מדובר במצב שבו רשות מינהלית גובה תשלום ללא סמכות. נקבע כי מדובר בתשלום שהמערערת הסכימה לשאת בו אם תפר את התחייבותה. כן נקבע, כי אף אין מדובר בסכום מופרז או לא סביר וזאת במיוחד בהתחשב ברווח הכספי שמופק מהשכרת המקרקעין שהוקצו למערערת ולבן זוגה למטרת מגורים ביישוב. נימוק נוסף לדחיית טענותיה של המערערת נשען על עיקרון המניעות. נקבע כי המערערת ובן-זוגה הציגו מצג אשר לפיו הם מקבלים את תנאי בקשת ההצטרפות, לרבות את דרישת המגורים ביישוב ומסכימים להם וכי על בסיס מצג זה אושרה להם הקצאת המקרקעין, תוך שינוי מצב המשיבה לרעה. לפיכך נקבע כי המערערת מנועה מהעלאת טענה בעניין חוקיות ההתחייבות שהיא ובן זוגה הסכימו לה עם הגשת בקשת ההצטרפות אל המשיבה.  כן נדחתה טענת המערערת כלפי נקיטת שני ההליכים במקביל, גם הבקשה לביצוע השטר לשם מימוש ההמחאה הנדונה וגם הגשת תביעת האכיפה אל בית המשפט המחוזי. נקבע כי מימוש ההמחאה נוגע לפיצוי המוסכם, אשר נועד למצב שבו המערערת ובן זוגה יפרו את התחייבותם החוזית בהימנעותם מלגור ביישוב. לצד זה, רשאית המשיבה לפעול לאכיפת התחייבותם החוזית (סעיף 15(ב) בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). כן נקבע, כי בניגוד לטענת המערערת, אף אין מדובר בפיצול פסול של אותה עילת תביעה לשני הליכים בשתי ערכאות. 6.כמו כן נקבע כי גם בחינת התביעה כתביעה שטרית מצדיקה לקבלה. נקבע כי למערערת אין כל טענת הגנה כלפי תוקפה של ההמחאה וכן נקבע כי יש לדחות את טענת היעדר התמורה, מאחר שמדובר בהמחאה אשר תכליתה הבטחת קיום התחייבותם של המערערת ובן זוגה, שלא עמדו בה. לבסוף נדחתה גם טענת המערערת כי מאחר שהיא ובני זוגה לא התקבלו כחברים באגודה, הרי שהם פטורים מהתחייבותם. כך מהטעם שבעצם הימנעותם מלגור ביישוב, הם אלו שסיכלו את אפשרות צירופם כחברים ולפיכך על-פי סעיף 28(א) בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מי שסיכל את קיומו של תנאי מתלה בהסכם, לא יוכל להסתמך על אי קיומו. דיון והכרעה 7.עיינתי בפסק-דינו של בית המשפט קמא וכן בתיק התובענה, לרבות מסמכי הבקשה לביצוע השטר וכן עיינתי בכתב הערעור, בתשובת המשיבה ובנספחיהם. לאחר עיון זה נמצא כי ניתן להכריע בערעור על יסוד החומר הכתוב (על-פי תקנה 138(א)(5) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018), וכן נמצא כי מהטעמים שיובאו עתה, יש לדחות את הערעור.  8.אין מחלוקת על כך שהמשיבה ובן-זוגה ביקשו להתקבל אל היישוב ולהצטרף כחברים באגודה. לשם כך הם חתמו על בקשת ההצטרפות, אשר כללה חתימה על התחייבות והפקדת המחאת ביטחון להבטחת עמידתם בהתחייבותם, תוך הסכמתם כי אם לא יגורו ביישוב בעצמם ניתן יהיה לממש את ההמחאה. בהיעדר מחלוקת על כך שהמערערת ובן זוגה הפרו את התחייבותם, בכך שבמשך שנים הם לא עברו לגור ביישוב וחלף זאת, השכירו לאחרים את הבית שהוקצה להם ביישוב, ממילא לא הייתה כל מניעה למימוש ההמחאה. די אפוא, בכך כדי לדחות את הערעור.  9.בצדק טענה המשיבה כי אין רלוונטיות לכל אותן סוגיות שהוצגו בערעור כ"עקרוניות", שחלקן, אם לא רובן, נטענו לראשונה במסגרת הערעור. כל זאת בעוד המערערת מפנה אל פסקי-דין שאין בינם לבין הנסיבות הנדונות דבר ותוך הכבדה שלא לצורך על הליך הערעור. בכלל זה, לא נמצאה רלוונטיות לאותם פסקי-דין העוסקים בהיבטים שונים של חברות ביישוב קהילתי או בתשלומים שהיישוב ראשי לגבות מחבריו תוך ערבוב נושאים ועניינים שאינם קשורים אל תביעתה הכספית של המשיבה נגד המערערת. כאמור, מדובר בתביעה שטרית פשוטה ביותר אשר נסמכת על חתימה על התחייבות תוך מתן המחאה כערובה לעמידה בהתחייבות, אשר כללה הסכמה ברורה ומפורשת כי הפרתה תאפשר את מימוש ההמחאה. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שההתחייבות אמנם הופרה וממילא לא יכולה להיות כל מחלוקת בעניין אפשרות מימוש ההמחאה. מכל מקום, לנוכח הטענות הרבות שהעלתה המערערת, להלן נידרש אל עיקריהן בתמצית. 10.היישוב מעלה עמוס מצוי באזור יהודה ושומרון (להלן – האזור) ולפיכך מערכת הדינים החלה עליו כוללת את תחיקת הביטחון ובכלל זה, תקנון המועצות האזוריות (יהודה והשומרון), תשל"ט-1979 (להלן – תקנון המועצות האזוריות) (שהתקין המפקד הצבאי מכוח סמכותו על-פי סעיף 2 לצו בדבר ניהול המועצות אזוריות (יהודה והשומרון) (מס' 783), תשל"ט-1979), ולא פקודת האגודות השיתופיות, החלה על אגודות שיתופיות בתחומי המדינה. הגורם המופקד על ניהול הקרקעות באזור הוא הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש (בהתאם לסמכויותיו כפי שנקבעו בצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967). הממונה מקצה את המקרקעין לגורם המיישב, בדרך כלל החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, אשר מתקשרת עם המתיישבים ומעניקה להם מעמד של בר רשות במקרקעין (על תפקידה של החטיבה להתיישבות ועל מעמדה, ראו בפסק-דינו של כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בעניין בג"ץ 9518/16הראל נ' כנסת ישראל (5.9.2017)‏). אף בנסיבות הנדונות, החטיבה להתיישבות הקצתה את המקרקעין למערערת ולבן זוגה. לעומת זאת, תפקידה של האגודה הוא לטפל במנגנון הקליטה של המועמדים ליישוב והיא אף מעבירה את המלצתה אל החטיבה להתיישבות. עם זאת, לנוכח מאפייניו הייחודיים של היישוב הקהילתי, נציגו גם נמנה עם חברי ועדת הקבלה. ביישוב הנדון, בדומה לאגודות קהילתיות אחרות, אחת הדרישות שבהן יש לעמוד כדי להתקבל אל האגודה היא מגורי קבע ביישוב. דרישה שתכליתה לבסס את חיי הקהילה ביישוב, בשונה ממצב שבו בתי המגורים מוחזקים בידי משקיעים המשכירים אותם לאחרים. דרישת המגורים עוגנה בחקיקה לגבי יישובים קהילתיים בתחומי ישראל, שפקודת האגודות השיתופיות חלה עליה, בכך שדרישה זו נקבעה במפורש בסעיף 6ג(א)(3) בפקודה זו, הקובע במפורש כי ניתן לסרב לקבל מועמד ליישוב קהילתי אם "אין למועמד כוונה לקבוע את מרכז חייו ביישוב הקהילתי". הוראה זהה נקבעה גם בסעיף 179ג(ז)(1)(ג) בתקנון המועצות האזוריות. 11.כפי שטענה המשיבה בצדק, דומה כי בטענותיה מערבבת המערערת בין שלושה מישורים שונים ונפרדים. האחד, הליך הקבלה ליישוב הקהילתי, אשר נועד לבחון את התאמת המועמד אל היישוב ואל צביונו; השני, הקצאת הזכויות במקרקעין, הנעשית באמצעות הגורם המיישב (החטיבה להתיישבות), בכפוף לדרישות הקליטה; השלישי, חברות באגודה השיתופית, הנובעת מבקשת המועמד להצטרף אליה.  בניגוד לטענת המערערת, ההליך הנדון אינו עוסק בשאלה אם ניתן לחייב אדם להיות חבר באגודה השיתופית; הוא אינו עוסק בשאלת סמכות האגודה להקצות מקרקעין או לקבוע תנאים להקצאתם; ואף אינו עוסק בשאלה אם ניתן למנוע זכות קניינית בשל אי חברות באגודה.  בדומה, אין יסוד לטענותיה של המערערת המנסות להיבנות מהעובדה שאמנם היא ובן זוגה לא התקבלו כחברים באגודה. שכן, ברגע שהם בחרו שלא לעבור לגור ביישוב, הם סיכלו את האפשרות להפוך לחברי אגודה. על-פי תקנון האגודה הליכי הקבלה כוללים הגשת בקשה כאמור בהוראות סעיף 5.א-ד בתקנון האגודה. בהמשך לכך, על המבקש לגור ביישוב במשך שניים-עשר חודשים (זולת אם נקבע אחרת על-פי סעיף 5.ו). כאמור במפורש בכתב ההתחייבות שעליו חתמו המערערת ובן זוגה, אי עמידה בתנאי ההתחייבות, לרבות מגורים ביישוב לכל המאוחר תוך עשרים וארבעה חודש ממועד החתימה על ההתחייבות (פסקה 3 בהתחייבות), מחייבת תשלום "קנס" בסך 50,000 ₪, אשר לשם גבייתו הופקדה ההמחאה.  12.המערערת ניסתה לקרוא אל תוך נוסח ההתחייבות הוראות שלא נכתבו בהן, שאף נוגדות את ההיגיון. כך למשל, ניסיונה לכרוך בין העובדה שהיא ובן זוגה לא הפכו לחברי האגודה לבין אפשרות גביית סכום ההמחאה או טענתה כי ההתחייבות נכנסת לתוקף רק לאחר שנת מגורים ביישב ולאחר הפיכתה לחברת אגודה. לא רק שאין יסוד לפרשנויות אלו, אלא שהן לא מתיישבות עם ההיגיון בהיותן מאפשרות, כטענת המשיבה, להפר את ההתחייבות, להימנע ממעבר לגור ביישוב, להשכיר לאחרים את הבית שהוקצה למערערת ולבן זוגה תוך השאת רווחים כספיים והימנעות מתשלום הפיצוי המוסכם למשיבה בשל הפרת ההתחייבות.  כפי שיובהר עתה, לא ניתן לקבל את פרשנותה של המערערת לכתב ההתחייבות ואף לא נמצאה בפיה כל טענה אחרת המאפשרת לה להשתחרר מעמידתה בהתחייבויותיה, לרבות תשלום הסכום שנקבע לתשלום במקרה של הפרת ההתחייבות. 13.המערערת פותחת את טענותיה בערעור בהפניה אל גזיר החלטה בעתירה שנמחקה, בלי שהוכרעה לגופה (החלטה בעת"מ 67529-09-24 מיום 23.1.2025, בבית המשפט לעניינים מקומיים באזור). כל זאת בלי להציג תמונה מלאה ונכונה של העבודות ובלי שהראתה כיצד יש באותה החלטה ולו שמץ רלוונטיות אל ההליך הנדון. ואמנם, אין כל רלוונטיות ישירה או עקיפה בין נושא הערעור הנדון לבין אותה עתירה שנמחקה, אשר עסקה בשאלה אחרת, אם ניתן להתנות דיון בוועדת הקבלה האזורית בחתימה על ההתחייבות של ועד היישוב.  טענתה הבאה של המערערת תוקפת את פסק-דינו של בית המשפט קמא בטענה כי יש בו כדי לחייב את המועמדים ליישוב להיות חברי האגודה. כך בעוד שלא רק שבית המשפט קמא כלל לא קבע זאת, אלא שאין לכך רלוונטיות להליך הנדון. כל אשר נקבע בפסק הדין הוא כי אם המערערת ובן זוגה בחרו להצטרף אל האגודה, לעבור את תהליך הקבלה ולהתחייב כלפי המשיבה שאם יפרו את התחייבותם, ניתן יהיה לממש את ההמחאה, כי אז יש לקיים את ההתחייבות. בדומה וכמוסבר לעיל, אף לא נמצא קשר בין טענותיה המערערת בעניין זכויות במקרקעין לבין העניין הנדון. 14.עניין נוסף שעליו ביקשה המערערת להסתמך, אשר כפי שקבע בית המשפט קמא, כלל אינו קשור לעניין הנדון, הוא פסק הדין הקצר והתמציתי בעניין יהונתן, המאשר את הודעת המדינה בעניין האיסור לגביית כספים מעבר לעלויות הפיתוח המאושרות. הדברים נכונים גם בעניין ניסיון המערערת להיבנות מפסק הדין בעניין עניין אור הגנוז, תוך הצגה שגויה של העובדות ושל פסק הדין באותו עניין. בניגוד לאופן הצגתן בכתב הערעור, באותו עניין נקבע כי יש לבטל רק את ההוראות החריגות אשר הגבילו זכויות יסוד באופן לא מידתי ואשר אינן נוגעות להליך הנדון. לעומת זאת, באותו עניין נקבע באופן ברור ומפורש כי עצם ההתחייבות של מועמד ליישוב בפני ועדת הקבלה לגור ביישוב, אינה בטלה ולפיכך השכרת הנכס הייתה בגדר הפרת ההתחייבות (שם, כבוד השופטת י' שבח, 21-18).  15.טענה שגויה נוספת של המערערת היא כי אי החוקיות בנוסח ההתחייבות נובע מהוראת פקודת האגודות השיתופיות. לטענתה, בית המשפט קמא שגה בהפנותו אל הוראת סעיף 6(ג)(3) בפקודה זו הקובעת כי ועדת קבלה רשאית לסרב לקבל מועמד ליישוב קהילתי, אם אין לו כוונה לגור ביישוב. המערערת טענה כי הוראה זו אינה רלוונטית לגבי השכרת בית בישוב לתקופה פחותה מחמש שנים, מאחר שהגדרת "זכות במקרקעין" בפקודה זו כוללת רק שכירות מעל חמש שנים. כאמור, מדובר בטענה שגויה ובכל מקרה, אינה נוגעת לענייננו. ראשית, בית המשפט קמא הפנה אל סעיף 6(ג)(3) בפקודת האגודות השיתופיות רק לשם המחשת הלגיטימיות של התנאי המחייב מגורים ביישוב; שנית, כאמור, פקודת האגודות השיתופיות כלל אינה חלה בנסיבות הנדונות, אלא יש לבחון את הדברים בהתאם להוראות תקנון המועצות האזוריות, הקובעות בסעיף 179ג(ז)(1)(ג) הוראה זהה, שלפיה ניתן לסרב לקבל מועמד ליישוב אם אין לו כוונה לגור בו. כך בעוד שבתקנון המועצות האזוריות לא קיימת מגבלת חמש השנים הקבועה בפקודת האגודות השיתופיות; שלישית, בכל מקרה אין מחלוקת על כך שבעניינה של המערערת מדובר במצב שלגביו לא הייתה מחלוקת על כך שהיא ובן זוגה הפרו את התחייבותם המפורשת לגור ביישוב מגורי קבע. לפיכך גם אין רלוונטיות להוראות שעניינן עדת קבלה או אם מדובר בזכות במקרקעין הניתנת להשכרה. 16.נמצא אם כן, כי אין מקום לכל טענותיה של המערערת המבקשות להסיט את הדיון מתביעה כספית שראשיתה בקשה לביצוע שטר ושמהותה טענה בדבר הפרת התחייבות חוזית, אל מחוזות אחרים, שאינם נוגעים להליך הנדון. כל זאת, תוך הסתמכות על פסיקה אשר אינה נוגעת לנושא המחלוקת ומכל מקום, אינה קובעת את אשר לפי טענת המערערת נקבע בה. מהטעמים שהובאו בפסק-דינו של בית משפט השלום ומהטעמים שהובאו לעיל, הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ₪. העירבון יועבר אל המשיבה באמצעות באי-כוחה.   ניתן היום, י"ט באב תשפ"ו, 2 באוגוסט 2026, בהיעדר הצדדים.