ליבסקינד נ' לובל ואח'

ערעור על פסק דין של בית משפט השלום, מפי כב' השופטת מיכל הירשפלד, מיום 1.1.25 בת.א. 3599-11-19 ("פסק הדין").

עניינו של פסק הדין בתביעה שהגישו המשיבים – בעלי רישיון תיווך במקרקעין – לתשלום דמי תיווך מאת המערער. התביעה התקבלה על ידי בית המשפט. התביעה נסמכה על הסכם תיווך שלפי הנטען על ידי המשיבים נחתם בינם לבין המערער ביום 23.7.18 ("הסכם התיווך" או "ההסכם") בנוגע לנכס ברח' הנטקה 32, בירושלים ("הנכס"). בהתאם להסכם התיווך זכאים המשיבים לדמי תיווך בשיעור 2% + מע"מ ממחיר הרכישה.

כאמור בתביעה שהוגשה, עוד קודם לחתימת הסכם התיווך נחתם על ידי המשיבים הסכם תיווך גם עם מוכרת הנכס. הסכם זה כלל תקופת בלעדיות שבין 14.10.18 עד 15.4.18. בהסכם זה הועמד שווי הנכס על סכום 6,950,000 ש"ח ודמי התיווך עמדו על 1.5% משווי העסקה בתוספת מע"מ. יצויין, כי שומת שווי נכס שנערכה על ידי המוכרת, העמידה אותו על סך 7,500,000 ש"ח.

על פי האמור בתביעה, ביום 5.3.19 נרכש הנכס על ידי המערער או הוריו בסכום 6,300,000 ש"ח. דבר המכירה נודע למשיבים לדבריהם באקראי, וזאת לאחר שהמערער ניתק איתם קשר לפני כן בלא הסבר או הצדקה. מוכרת הנכס שילמה דמי תיווך למשיבים, אך המערער סירב לשלם, ומכאן התביעה שהוגשה.

ההליך בבית משפט קמא, נסוב על שתי טענות הגנה עיקריות שהעלה המערער, האחת לפיה הוא אמנם מילא את פרטיו בחלק העליון של הסכם התיווך, אך לא חתם עליו, כשלדבריו החתימה המוצגת על גבי ההסכם זוייפה משכך על ידי המשיבים; והשניה כי המשיבים לא היו הגורם היעיל בעסקה. משמצא בית המשפט לאחר שמיעת עדויות, כי נחתם הסכם תיווך בין המשיבים למערער, וכי המשיבים היו הגורם היעיל בביצוע העסקה, וכן דחה הוא טענות נוספות שהועלו על ידי המערער, נפסקו למשיבים על בסיס מחיר העסקה דמי תיווך בשיעור 126,000 ש"ח בתוספת מע"מ, וכן הוצאות משפט.

מכאן הערעור שהוגש על ידי המערער, החולק על היבטים שונים בפסק הדין שניתן. עוד קודם ניתוח הדברים, יצויין כי כלל הטענות המועלות בערעור נוגעות לעניינים עובדתיים. פסק הדין עסק עם זאת באופן מפורט בניתוח ראיות הצדדים. אלו כללו מצד המשיבים את עדות המשיב 2 ("המשיב"), שהוא מי שבפועל ביצע את פעולות התיווך והיה בקשר עם המערער, וכן מומחית גרפולוגית מטעם המשיבים; ומצד המערער נחקרו המערער עצמו ומומחית גרפולוגית מטעמו.

בהינתן האופי העובדתי של פסק הדין שניתן, והטענות בערעור הנסמכות כאמור על השגות הנוגעות לניתוח העובדתי שנערך על ידי בית המשפט, אין צריך להסביר כי נטיית ערכאת ערעור להתערב בממצאים מסוג זה בפסק דין שניתן הינה נמוכה (ר', למשל, ע"א 4175/12תעשית אבן וסיד בע"מ נ' אבראהים גדיר (10.3.14) בפס' 14); מקרה זה אינו חריג.

מכל מקום, לאחר עיון בפסק הדין שניתן, בכתב הערעור שהוגש (אשר מטעם לא ברור, צורף לו פסק הדין שניתן באופן קטוע, ולא צורפו לו המסמכים עליהם מבקש המערער להסתמך בטיעוניו), ולאחר עיון גם במסמכי בית משפט קמא, מצאתי כי בהתאם לתקנה 138(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, ניתן לדון בערעור אף בלא קבלת תשובה לו, ובנסיבות העניין החלטתי לדחותו.

להלן דיון בטענות שהעלה המערער במסגרת כתב הערעור, וזאת לפי סדר הבאתן שפורט על ידי המערער בפתח כתב הערעור: