ע"א 22234-12-14 אבו דחל נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

1.בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר-שבע, (כב' השופטת נעם חת-מקוב), מיום 30.9.14, בת.א. 3737-04-14, לפיה דחה את תביעת המערער מחמת התיישנותה.

2.המערער הגיש תביעה כספית כנגד המשיבה, לתשלום שווי רכבו הגנוב. רכבו של התובע נגנב ביום 19.4.07 והתביעה הוגשה לבית המשפט ביום 2.4.14.

בהינתן האמור, ועוד בטרם בירור התובענה, טענה המשיבה, מבטחת הרכב, כי בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") התיישנה התביעה ויש לדחות התביעה על הסף מטעם זה.

3.המערער לא חלק למעשה על כך שעילת תביעתו, לפי חוק חוזה הביטוח, התיישנה אולם טען כי אין לדחות תביעתו על הסף מאחר והיא נסמכת על עילות תביעה נוספות חלופיות והן חוזיות - מכוח דיני החוזים הכלליים, נזקיות ועשיית עושר ולא במשפט כשלטענתו, תביעתו מכוח עילות אלו, לא התיישנה.

4.בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבה וקבע, כי העילה מכוחה תובע המערער את נזקיו הינה מכוח חוק חוזה ביטוח וכי טענותיו, לכאורה, ה-"לבר ביטוחיות", המייחסות למשיבה חוסר תום לב במסגרת קיום חוזה הביטוח, אינן מוציאות את התביעה מגדר תביעה על פי חוק חוזה הביטוח וכך גם הטענה בדבר הפרת חוזה הביטוח. בהינתן האמור קבע בית המשפט קמא, כי התביעה נבחנת כולה במסגרת חוק חוזה הביטוח.

אשר לעילות התביעה הנוספות במישור דיני הנזיקין ובמישור דיני עשיית עושר ולא במשפט קבע בית המשפט קמא, כי לא הונחה תשתית עובדתית המבססת טענות אלו.

בהינתן האמור קבע בית המשפט קמא, כי על תביעתו של המערער חולש חוק חוזה הביטוח בלבד ועל כן יש לדחות התביעה מחמת התיישנותה.

5.במסגרת הערעור שבפני חזר וטען המערער, כי טעה בית המשפט קמא כאשר דחה את כל תביעתו על הסף מחמת התיישנות מקום שמעבר לעילת התביעה מכוח חוק חוזה הביטוח - שאין חולק שהתיישנה, מבוססת תביעתו על עילות תביעה נוספות (מכוח דיני הנזיקין, דיני עשיית עושר ולא במשפט ודיני החוזים הכלליים) שלא התיישנו ועל כן שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את כל תביעתו על הסף מחמת התיישנות.

6.המשיבה הקדימה וטענה כי דין הערעור להידחות על הסף מאחר והוגש שלא במסגרת המועדים הקבועים בדין ומבלי שהוגשה כל בקשה מצד המערער להארכת המועד להגשת הערעור. לטענת המשיבה, פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן ביום 30.9.14 והגיע למשרדם עוד באותו יום. להנחת ב"כ המשיבה מסירה דומה בוצעה למשרדו של ב"כ המערער, ועל כן ומשהוגש הערעור ביום 10.12.14 אזי, הוגש באיחור, שלא במסגרת 45 הימים שעמדו לרשות המערער להגשת הערעור.

לגופו של עניין, חזר ב"כ המשיבה ותמך בקביעותיו של בית המשפט קמא.

7.מפי ב"כ המערער לא נשמעה גרסה סדורה לטענה זו ולדבריו פסק הדין הומצא לו באיחור באמצעות מכשיר הפקס באופן משובש ורק מאוחר יותר פנה אל בית המשפט כדי לקבל עותק תקין מפסק הדין.