ע"א 21900-12-15 סקזיו נ' לנגר ואח'

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת עידית וינברגר) בת.א 52453-10-13 מיום 27.10.15, במסגרתו נדחתה תביעתו של המערער לחיוב המשיבים בפיצויים בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

ואלה הן העובדות הצריכות לענייננו

המשיבים, אב ובתו, גרים בשכנות למערער. המערער הגיש כנגד המשיבים תביעה לבית משפט קמא בגדרה טען לארבעה אירועים שונים שבהם, כך לטענתו, המשיבים פרסמו לשון הרע כנגדו.

האירוע הראשון התרחש בחודש פברואר 2012, עת חזרו המשיב 2 ושני שכנים נוספים מבית הכנסת. באותו מקרה סיפר להם המשיב 2, כי המערער הינו "מלשן של מס הכנסה" (להלן: "האירוע הראשון").

האירוע השני התרחש בבוקר ה- 23.2.12 עת השליך המערער אשפה לפח האשפה העירוני, כשלפתע התקרב אליו המשיב 2 והאשים אותו כי הפיץ שמועה שבנו של האחרון נפטר כתוצאה מתאונת דרכים קשה. בתגובה צעק עליו המשיב 2 דברי עלבונות וגידופים גסים וחזר מספר פעמים על כך שהמערער הינו "מלשן של מס הכנסה". משנשמעו צעקות המשיב 2 הצטרפו אליו גם אשתו ובתו - המשיבה 1, וצעקו יחד במטרה להשפיל את המערער ולהעכיר את יחסיו עם שכניו (להלן: "האירוע השני").

המקרה השלישי ארע ביום 3.6.12, עת יצא המערער מביתו והמשיבה 1 נסעה מאחוריו, התקרבה אליו עם רכבה ולאחר כ-20 מטרים עצרה את רכבה וצעקה לעברו: "הלוואי שתמות מלשן אחד" (להלן: "האירוע השלישי").