דוברין נ' עיריית חיפה

1.לפניי שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד. הערעורים הם על פסק דין מיום 27/9/17, שניתן על ידי כב' השופטת רויטל באום בת"א 1039-08-16 בבית משפט השלום בחיפה. למען הנוחות יכונה להלן הצדדים כדלקמן: דוברין יכונה "המערער", ועיריית חיפה/ מנהל הארנונה - "המשיבה". בפסק דינו דן בית משפט קמא, בין היתר, בתביעת המערער לקבל החזר ארנונה עבור 23 שנים, שלטענת המערער שולמה ביתר עקב מדידה לא נכונה של השטח של הנכסים הנישומים, כאשר הטעות התבררה עם מדידה חדשה בסוף שנת 2015: בשאלה אם הייתה לבית משפט קמא סמכות עניינית לדון בתובענה; בטענת המשיבה להתיישנות התביעה; בשאלה מהי הריבית שיש לחייב בסכום ההשבה; ואם היה מקום לקבל את טענת המשיבה במהלך ההתדיינות, כי גם המדידה החדשה היא שגויה, ומכאן שהשטח לא חוייב ביתר אלא בחסר.

הרקע העובדתי

2.הרקע העובדתי עולה מפסק הדין של בית משפט קמא ומהעדויות והמסמכים שבתיקו. המערער מנהל עסק ברח' נורדאו 25 בחיפה מאז 1993. לפני כן נוהל העסק על ידי אביו, שנפטר בשנת 1992 או בסמוך. העסק פעל בשני נכסים בבניין (להלן "נכס א" ו-"נכס ב" וביחד "הנכס"). בסוף שנת 2015 החזיר המערער את אחד הנכסים, שהיה ככל הנראה בשכירות מוגנת, לבעליו.

3.אין מחלוקת כי לאורך השנים בהם החזיק המערער בנכסים, מאז שנת 1993 ועד לסוף שנת 2015, חישבה המשיבה את הארנונה לפי 98 מ"ר לנכס א' ו– 86 מ"ר לנכס ב', זאת בהסתמך על סקר שכונה "סקר מלך" שנעשה בשנת 1986 או בסמוך. בסוף שנת 2015 בוצע סקר נכסים חדש מטעמה של המשיבה (להלן "סקר אשד") והתברר למשיבה, כי שטח נכס א' גודלו 73.85 מ"ר, ושטח נכס ב' - 70.05 מ"ר. דהיינו המערער נישום על 40.09 מ"ר עודפים. המשיבה תיקנה את שומת הארנונה לשנת 2016, אולם סרבה להשיב למערער עבור השנים הקודמות עבורן תבע, החל משנת 1995, את הסכומים ששולמו ביתר על פי המדידה משנת 2015. לפיכך, הגיש המערער את תביעתו כשהוא תבע בה החזר מאז שנת 1995 בסכום של 187.641 ₪.

עיקר טיעוני הצדדים בבית משפט קמא

4.המערער טען בבית משפט קמא, כי סמך על יושרה והגינותה של המשיבה בהיותה רשות ציבורית, הממונה על קביעתה של הארנונה וגבייתה, וכי המשיבה התרשלה בכך שלא גבתה מס כדין, על פי השטח שהחזיק.

5. המשיבה טענה, כי לבית משפט קמא אין סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן הסמכות נתונה לוועדת הערר, וזאת על פי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 (להלן "חוק הרשויות – ערר"). כמו כן נטען, כי המשיבה לא התרשלה, ולפיכך, לא נפתחה לפני המערער הדרך לתבוע השבה בבית המשפט. נטען אף שעקרון "סופיות השומה" מחייב דחיית התביעה. לעמדת המשיבה, המערער לא הוכיח שבמשך השנים מאז המדידה ההיסטורית ועד למדידה בשנת 2015, לא נעשו שינויים בשני הנכסים, מה שהקטין את שטחם. עוד נטען כי התביעה התיישנה. כן טענה המשיבה כי המערער לא הוכיח שבמשך כל אותם שנים החזיק בשני הנכסים. בהמשך ההתדיינות בבית משפט קמא, טענה המשיבה, כי מדידה חדשה שעשה פקיד מטעמה במהלך ההתדיינות בבית משפט קמא, העלתה שהמדידה ההיסטורית הייתה מוטעית כמו גם המדידה החדשה משנת 2015, וכי למעשה שילם המערער לאורך השנים בחסר ולא ביתר, ולפיכך, ודאי שלא מגיעה לו השבה לעבר.

עיקריו של פסק דינו של בית משפט קמא

6. בית משפט קמא ניהל משפט הוכחות, במהלכו שמע את עדי הצדדים. בשתי המחלוקות העובדתיות, שהעלתה המשיבה, דהיינו אם השטחים הוקטנו במשך השנים ואם המערער החזיק במשך כל התקופה בשני הנכסים, קיבל בית משפט קמא את עמדת המערער. נקבע כי טענותיה אלו של המשיבה לא נתמכו בתצהיר, והעד מטעמה אישר כי איננו יודע מה היה המצב העובדתי הנכון. כמו כן המשיבה חזרה בה בתצהירה מהטענה שהמערער לא החזיק כל התקופה בנכס.

7.עוד נקבע כי המשיבה לא העלתה בכתב הגנתה את הטענה, שנטענה על ידי העד מטעמה, כי נפלה טעות בסקרים לרעת המשיבה. יצויין כי העד הגיע למסקנתו זו על סמך מדידה שעשה עובר להכנת תצהירו. זאת ועוד: המשיבה לא ביקשה תיקון כתב הגנתה, והמשיב התנגד נמרצות, התנגדות שהתקבלה, ל"שינוי חזית".

8.באשר לטענת המשיבה, כי אין סמכות לבית המשפט לפסוק בענייני ארנונה אלא למנהל הארנונה וכי על המערער לפנות אליו בהשגה – קבע בית משפט קמא, כי סעיף 3(ג) לחוק הרשויות – ערר מקנה לבית המשפט סמכות לאפשר למי שלא השיג לפני מנהל הארנונה תוך המועד הקובע, להעלות טענה זו בכל הליך משפטי, כפי שהיה רשאי להעלותה אלמלא חוק הרשויות –ערר. בית משפט קמא המשיך וקבע, כי הנסיבות כאן מצדיקות מתן רשות להעלות טענה זו לפניו, שכן: