ע"א 20306-03-14 ישרזדה נ' מדינת ישראל

1.עסקינן בבקשה לסילוק הערעור על הסף מהטעם כי ההחלטה עליה נסב אינה "פסק דין" אלא "החלטה אחרת", עליה לא קמה למערער זכות ערעור.

2.ראשיתם של דברים בתביעה כספית שהגיש המערער כנגד המשיבה לבית משפט השלום לפיצוי בגין פרסום פוגעני בעילות של לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 ועוולות שונות על פי פקודת הנזיקין (רשלנות, הפרת חובה חקוקה).

3.המשיבה עתרה לסילוק התביעה על הסף ככל שעילתה בחוק הגנת הפרטיות (מחמת התיישנות), בקשתה התקבלה בהחלטת בית המשפט מיום 10.2.2014, נשוא הערעור שלפני (להלן: "ההחלטה").

4.לשיטת המשיבה ההחלטה אינה באה בגדר "פסק דין", עליו קמה למערער זכות ערעור, באשר איננה מסיימת את ההליך - את ההתדיינות בין הצדדים ומביאה לידי "סגירת התיק".

5.מנגד סבור המערער כי ההחלטה הינה "פסק דין חלקי", באשר דוחה היא את תביעתו מכוח חוק הגנת הפרטיות.

לעמדתו יש בהחלטה כדי לדחות את הסעד לו עתר מכוח חוק הגנת הפרטיות ומשכך אין לסווגה כ"החלטה אחרת".

המסגרת הנורמטיבית

6.על פי הפסיקה הנוהגת ההבחנה בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת" מושתתת על בחינת סופיות ההחלטה, כאשר זו אינה נקבעת על פי תוכנה אלא "על פי השאלה עם התיק, או חלק רלוונטי שלו, נסגר או שמא נותר הוא פתוח" (ע"א 7346/01 שטנדל נ' בזק בינלאומי בע"מ , פ"ד נו(3) 61, ראה בנוסף ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354).

7.הבחנה זו קשה ליישום באותם מקרים בהם מכריע בית המשפט בטענות שונות של הצדדים, במהלך ההתדיינות, להבדיל מסופה.