ע"א 2020-03-16 אורן נ' ר.מ. מלונות החורש בע"מ

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בכפר סבא (כב' השופט רונן פלג) בתא"ח 8318-06-15 שניתן ביום 7.12.15 (להלן: "פסק הדין").

בבקשה נטען, כי במסגרת הדיון הגיעו הצדדים לפשרה והמבקש סבר שהכל הסתדר, אך לאור התפתחויות חדשות הבין שלא כך הדבר ובינתיים חלף המועד להגשת הערעור. עוד נכתב בבקשה: "הסיבה היא העתיד שלי ושל משפחתי לגבי העסק שלי."

בתגובה לבקשה טוענת המשיבה, כי יש לדחות את הבקשה. המשיבה הגישה נגד המבקש תובענה לפינוי המושכר. עובר להגשת התובענה שהה המבקש בנכס מושא התובענה חודשים ארוכים מבלי לשלם שכר דירה למשיבה. בדיון שהתקיים ביום 7.12.15 הגיעו הצדדים לפשרה, לפיה התחייב המבקש לסלק את חובו למשיבה בדמי שכירות, בתשלומים כמפורט בפרוטוקול הדיון. הסכמות הצדדים קיבלו תוקף של פסק דין. חרף ההסכמות בפסק הדין, המבקש הפר את הוראת הסכם הפשרה. המבקש אף הודה בפני בית משפט קמא, כי הפר את תנאי הסכם הפשרה. בנסיבות אלה, ביום 23.2.16 הורה בית משפט קמא למשיבה להגיש פסיקתא לחתימתו על פינוי המבקש מהנכס ופסיקתא נחתמה כאמור. המשיבה לא עמדה על פינויו של המבקש בפסק הדין ואף ויתרה על הוצאותיה המשפטיות בציפייה שהמבקש ישפר את דרכיו. משלא השכיל המבקש לעשות כן, זכאית הייתה המשיבה לפעול לפינוי המבקש מהנכס. פסק דין הנותן תוקף להסכם שעשו בעלי הדין הוא בבחינת ייצור כלאיים: ראשו של היצור הוא פסק הדין וגופו הוא ההסכם ואת שניהם חובה לקיים. על כן יש לתן תוקף מחייב להסכם הפשרה לרבות לתניית הפינוי ואין לקבל התנהלות המבקש. המבקש אינו מעלה בבקשתו כל טעם להארכת המועד, על אחת כמה וכמה שלא "טעם מיוחד". כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו, הלכה היא שאין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ. פסק הדין ניתן במעמד הצדדים ביום 7.12.15 ובקשת האורכה הוגשה רק ביום 1.3.16. גם במהלך תקופה זו לא שילם המבקש דמי שכירות למשיבה ולא הוצג כל טעם לאיחור. גם נימוקים באשר לסיכויי הערעור להתקבל אינם מובאים בבקשת המבקש. יחד עם זאת, ברור על פניו כי סיכויי הערעור אינם גבוהים בלשון המעטה. כן יש להביא בחשבון את התנהלות המבקש אשר אין זו הפעם הראשונה שהוא מסכים להסדר ולאחר מכן חוזר בו ומפר אותו ברגל גסה. עוד יש להביא בחשבון את אלמנט ההסתמכות של המשיבה.

דיון והכרעה  

להארכת מועד להגשת ערעור נדרש טעם מיוחד, לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, הנדרש לגבי כל מועד שנקבע בחיקוק.

שני שיקולים עיקריים ניצבים לפני בית המשפט עת בוחן הוא בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. האחד עניינו הנסיבות שגרמו לאיחור והשני הוא סיכויי ההליך.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה וכן בפסק הדין בבית משפט קמא, דין הבקשה להידחות.

מדובר באיחור משמעותי של למעלה משלושים יום עד הגשת הבקשה, כאשר המבקש לא הצביע על כל נימוק שיש בו "טעם מיוחד" להארכת המועד. נהפוך הוא, נראה שהשיהוי בהגשת הבקשה נובע מנסיבות הקשורות בבעל הדין עצמו כאשר לא פורטו אותן התפתחויות חדשות נטענות ובנסיבות אלו, אין מקום לפגוע באינטרס ההסתמכות של המשיבה.

בנוסף, נוכח העובדה שמדובר בפסק דין שניתן במסגרת הסכמות הצדדים לאחר שהובהר למבקש, כי הוא אינו מחויב לקבל את הצעת בית המשפט וזכותו שההליך יישמע עד תומו ויינתן פסק דין מנומק, נראה שסיכויי הערעור ממילא אינם גבוהים וזאת בלשון המעטה. יצוין גם שהמבקש לא עמד בהתחייבותו על פי ההסכמה שקבלה תוקף פסק דין.

נוכח האמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

לפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות.