ספרוב ואח' נ' בלכר

פסק דין

התחייבויות הדדיות במערכת יחסים בין שוכרת ומשכיר ומימוש של כספי בטוחה על ידי המשכיר – אלו הסוגיות העומדות במוקד התביעה שלפניי.

בין התובעת לנתבע נחתם הסכם שכירות לתקופה שמיום 6.10.2008 ועד ליום 31.10.2009; בתום תקופת השכירות מימשה התובעת את האופציה שניתנה לה, לפיה הוארכה תקופת השכירות עד ליום 31.10.2010.

להבטחת התחייבויות התובעת בהתאם להסכם השכירות הועמדה לרשות הנתבע בטוחה – ערבות בנקאית ע"ס 30,000 ₪. הנתבע מימש את הבטוחה, בגין נזקים אשר על פי הנטען הסבה לו התובעת, ע"ס כולל של 49,716 ₪, בהתאם לפירוט שלהלן:

דמי שכירות ע"ס 5,250 ₪ לחודש, עבור חודשים מרץ, יוני, ספטמבר ואוקטובר 2010;

תשלום עבור השימוש בגז בחודשים 12.2009 – 6.2010, ע"ס 893 ₪;

תשלום עבור וועד בית בחודשים 9.2010 – 7.2010, ע"ס 625 ₪;

פיצוי מוסכם – כאמור בסעיף 25 להסכם השכירות, ע"ס 7,000 ₪;

פיצוי בגין הוצאות משפטיות – כאמור בסעיף 22(ב) להסכם השכירות, ע"ס 2,500$;

תשלום בגין השבת המושכר לקדמותו, ע"ס 11,500 ₪.

לטענת התובעת מימוש הבטוחה נעשה שלא כדין, מכאן התביעה.

זכאות הנתבע למימוש בטוחה שהועמדו לרשותה כפופה לתנאי הסכם השכירות ולעקרון תום הלב (ת"ק (ת"א) 30127-09-12 אשרמן ואח' נ' חזן (13.2.2013)). יש לבחון האם הנתבע אכן היה זכאי לממש את הבטוחה, ביחס למלוא סכומה.

חוב דמי שכירות:

הנתבע טוען שהתובעת נותרה חייבת דמי שכירות עבור ארבעה חודשים (מרץ, יוני, ספטמבר ואוקטובר 2010), ע"ס 5,250 ₪ לחודש. אין מחלוקת שהתובעת ובני ביתה פינו את המושכר עוד קודם לכן, ביום 12.9.2010, לפני תום תקופת השכירות.

אין מחלוקת שקיים חוב דמי שכירות עבור חודשיים (מרץ ויוני 2010); אין מחלוקת שהתובעת אמורה הייתה לשלם דמי שכירות עד למועד פינוי המושכר (עד ליום 12.9.2010), כאשר לא הוצגו בבית המשפט ראיות המעידות על תשלום יזום (להבדיל מתשלום באמצעות מימוש הבטוחה) המתייחס למחצית הראשונה של חודש ספטמבר 2010.

אשר לדרישה לתשלום עבור המחצית השנייה של חודש ספטמבר 2010 ועבור חודש אוקטובר 2010, הנתבע מבסס את דרישתו לביצוע תשלום כאמור מכוח הסכם השכירות, לפיו תקופת השכירות אמורה הייתה להסתיים עד למועד כאמור. התובעת, עם זאת, טוענת שהיא ובני ביתה נאלצו לפנות את המושכר מאחר והנתבע הורה להם לעשות כן, לנוכח כוונתו למכור את הנכס.

ביום 10.8.2010 שיגר הנתבע (באמצעות באת כוחו) לתובע מכתב [ת/1] שנושאו "פינוי הנכס תוך 10 ימים". במועד כאמור קיים היה חוב דמי שכירות, והנתבע זכאי היה לדרוש את פינוי המושכר. עם זאת, זכאות – לחוד, ומימוש הזכות – לחוד. תוכן המכתב משתמע לשתי פנים. מחד, דורש הנתבע מהתובעת לפנות את המושכר "פינוי מיידי", לנוכח חוב דמי השכירות, כאשר מאידך ניתנה הסכמה לפיה התובעת תיוותר בנכס עד ליום 24.8.2010 (בכפוף להסדרת החוב), ובמקביל מציין ב"כ הנתבע כדלקמן: "בנוסף, בשיחתנו לפני מס' שבועות, הבהרתי לך כי מרשי החליט למכור את הדירה, וכי עליו לפנותה בימים הקרובים".

אזכור כוונת הנתבע למכור את הנכס ושעליו לפנות את המושכר "בימים הקרובים", כל זאת עוד טרם הסתיימה תקופת השכירות, מעלה אפשרות שהסיבה האמיתית להביא לסיום תקופת השכירות היא הכוונה למכור את הנכס ולא ההפרה של ההסכם (שהרי ממילא עמדה בידי הנתבע בטוחה המכסה את מלוא חוב דמי השכירות שנצבר, ואותה העת לא ידע הנתבע על נזקים שנותרו בנכס). במכתב [ת/1] מצוין שהתובעת נדרשת לפנות את הנכס עד ליום 24.8.2010 (בכפוף לתשלום חוב שכר הדירה). בעלה של התובעת טען (במסגרת שאלות שהופנו אל הנתבע; עמ' 15, ש' 3 – 4; עמ' 15, ש' 9) שניתנה ארכה להישאר בנכס עד ליום 12.9.2010. הנתבע הכחיש את הטענות [עמ' 15, ש' 6], אולם נמנע מלזמן את אשתו להעיד (ניתן היה לזמנה להעיד בישיבה הנוספת שנקבעה, ביום 23.7.2013 (או בדיון שהתקיים ביום 21.5.2013, ככל שמי שנכחה באולם הדיונים בספסלי הקהל הייתה אשת הנתבע), שהרי סוגיית מועד פינוי הדירה – בהסכמה או בהיעדר הסכמה – הינה סוגיה מהותית. הימנעות הנתבע מלהעיד את אשתו בסוגיה כאמור נזקפת לחובתו (ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ, מט (1) 450, 457)).

לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה מועד פינוי הנכס הינו מועד מוסכם. על יסוד האמור, זכאי הנתבע לתשלום דמי שכירות עבור חודש ספטמבר 2010, עד למועד פינוי הנכס בפועל ולא מעבר לכך.

הנתבע זכאי אפוא לתשלום דמי שכירות ע"ס כולל של 12,600 ₪ [5,250 ₪ עבור חודשיים וסך של 2,100 ₪ עבור חודש ספטמבר 2010].