ספסה נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

זהו ערר על דחיית תביעתה של העוררת, גב' ספסה חנה, לפי חוק הטבות לניצולי השואה תשס"ז- 2007 (להלן חוק ההטבות).

העוררת נולדה בשנת 1933 בעיר פשקאן ברומניה ועלתה ארצה ב- 1961. בטופס התביעה הצהירה העוררת כי בתקופת הרדיפות שהתה בבוטאשן ורק בכתב הערר ובעדות הוסיפה כי נכלאה במחנה עבודה המוכר ע"י קרן סעיף 2.

המשיבה דחתה את התביעה בנימוק שהעוררת לא הוכיחה כי מתקיים לגביה תנאי היסוד של חוק ההטבות: שהות בגטו, מחנה ריכוז או מחנה עבודה שעבדו בו עבודת פרך.

להלן עיקרי עדותה בפני הועדה:

אביה ושלושת אחיה נלקחו למחנות עבודה. העוררת, אמה ואח נוסף שלה נשארו בפושקאן. בזמן ההפצצות על העיר הורו להם לעזוב ויחד עם עוד משפחות יהודיות צעדו ברגל לבוטאשן, מהלך עשרות קילומטרים. בבוטאשן הוכנסו למקום אותו מתארת העוררת כדלקמן: "זה היה בית גדול נטוש בלי חלונות והכניסו שם כל היהודים בפנים...היו איזה 200 אנשים שם." (עמ' 1 ש' 18). מסביב למבנה היתה גדר ונאסר עליהם לצאת. חיילים חמושים שמרו עליהם.

מוסיפה העוררת כי גברים מבוגרים נלקחו לעבודה ורק הצעירים נשארו ועבדו בעבודות שונות במקום. אמה היתה תופרת והועסקה בתפירת מדים לחיילים.

מטעם העוררת העידה גב' שלימה שמיל, בת גילה וחברת ילדות שלה. גם עדה זו מספרת על הדרך הקשה שעברו בהליכה מפשקאן עד לבוטאשן, ושם "הכניסו אותנו לבית ספר גדול שהיה הרוס, חדרים גדולים" (עמ' 5 ש' 1), אמה נלקחה לעבודה במטבח והעוררת שמרה על אחיה הקטנים.

ב"כ העוררת טוען כי לפי עדויות שתי הנשים, למקום אליו הובאו היו מאפיינים של מחנה ולדעתו המבנה הנטוש בו מדובר הוא המחנה המופיע ב"רשימת המחנות" של קרן סעיף 2 או חלק מאותו מחנה שכלל מספר מבנים. עוד נטען כי המקום שימש כמחנה עבודה שכן הנשים שהובאו אליו ביצעו עבודות עבור חיילים גרמנים.

העוררת עצמה אינה זוכרת פרטים נוספים על המחנה, אולם בא כוחה גורס כי לפי פסקי דין של וועדות העררים "כאשר שהה העורר במחנה במקום מסוים שבו היה מחנה 'מוכר' עפ"י 'רשימת המחנות', ומתעוררת מחלוקת האם דווקא מחנה זה הוא אותו מחנה 'מוכר', עובר נטל ההוכחה למשיבה על מנת שתוכיח כי המחנה...אינו ה'מחנה המוכר'." (ראה סעיף 6 לסיכומים בכתב).

ב"כ העוררת הפנה בסיכומיו לספרו של ההיסטוריון ז'אן אנצ'ל "תולדות השואה רומניה" בהוצאת יד ושם. קראנו את העמודים המצורפים הכוללים נתונים על מצבם הקשה של יהודי רומניה בתקופת הרדיפות אך לא מצאנו באמור עובדות שיש בהן לתמוך בגרסת העוררת.

מנגד טוענת המשיבה כי לא כל מקום בו הושמו יהודים תחת שמירה עונה על הגדרת מחנה כמשמעותו בחוק ההטבות וכי לפי הידע ההיסטורי, יהודי פשקאן ברחו מהעיר בשנת 1944 בגלל ההפגזות הכבדות על העיר, הגיעו לבוטאשן ושם נקלטו ע"י הקהילה היהודית שסיפקה להם מדור ומזון.

דיון

לאחר שבחנו את עדויות העוררת והעדה מטעמה, באנו למסקנה כי לא ניתן לקבוע על סמך דבריהן כי שהו בבוטאשן במחנה עבודה הכלול ברשימת המחנות של קרן סעיף 2.

מהעדויות עולה כי משפחות העדות נמלטו מפושקאן בגלל ההפצצות ולא מחמת גירוש מתוכנן ע"י השלטונות ודבריהן בנקודה זו עולים בקנה אחד עם הידע ההיסטורי. על פניו, ההגעה לבוטאשן לא נכפתה על משפחת העוררת ולא שמענו מפי העדות פירוט הנסיבות שהביאו את משפחותיהן להיכלא במחנה.

זאת ועוד, העוררת עצמה סיפרה כי הגברים שבחבורה נלקחו למחנות עבודה ובמקום המתואר על ידה נותרו נשים וילדים ועל כן בלתי סביר שמקום זה שימש כמחנה שעבדו בו עבודת פרך- תנאי יסוד לתחולת חוק ההטבות על הטוען לשהות במחנה עבודה.

עיינו בפסקי הדין אליהם מפנה העוררת, אולם בנסיבות המקרה הנוכחי לא שוכנענו כי היא שהתה במחנה המוכר על פי רשימות קרן סעיף 2.

סוף דבר, אנו דוחים את הערר.

מזכירות הועדה תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין.