ספי אוחנה נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת נ' בכור), בעפ"ת 35024-02-17, מיום 28.6.2017. בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה (להלן: בית המשפט לתעבורה), בתתע"א 608-03-15, שניתן על ידי כב' השופטת ר' רז ביום  3.1.2017.

2. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור שלפניי, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל, לריצוי בדרך של עבודות שירות, אשר הושת עליו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

רקע והליכים קודמים

3. לאחר שמיעת ראיות, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש, בעובדות כתב אישום אשר הוגש נגדו, במסגרתו יוחסה למבקש עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 64ב(א1) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה). מכתב האישום עולה, כי ביום 15.11.2014, בשעה 02:30, נהג המבקש ברכב, בכביש 40, סמוך למחלף רמלה דרום, בהיותו שיכור, כמוכח מכך שסירב לתת דגימה של אוויר נשוף, לפי דרישת שוטר.

4. ביום 3.1.2017, ניתן גזר דינו של בית המשפט לתעבורה, בעניינו של המבקש. לצורך קביעת מתחם העונש ההולם עמד בית המשפט לתעבורה על חומרתה של עבירת הנהיגה בשכרות, "המסכנת את שלום הציבור ופוגעת בבטחונו". בענייננו, כך ציין בית המשפט לתעבורה, סיכן המבקש את הציבור, בכך שנשאר לשבת ברכב מונע לפני צומת, בנתיב הנסיעה, ולא המשיך בנסיעה לפי הוראות אור ירוק ברמזור, אשר הספיק להתחלף מספר פעמים. מנגד, ציין בית המשפט לתעבורה, כי מכיוון שהרכב היה סטטי, הרי שהסיכון לציבור נמוך מסיכון הנשקף, עקב נהיגת רכב המתקדם בנסיעתו. עוד קבע בית המשפט לתעבורה, כי סירובו של המבקש לבצע בדיקה לאיתור אלכוהול בגופו, מהווה נסיבה לחומרה, מאחר שסירוב כזה מכשיל את האפשרות לגלות את רמת האלכוהול בגופו. לאחר שבית המשפט לתעבורה נדרש לכלל השיקולים הצריכים לעניין, נקבע "כי מתחם הענישה הינו ממאסר על תנאי ועד מאסר בפועל למשך שנה, ופסילה מתקופת המינימום למשך שנתיים ועד 4 שנים".

           בבואו לקבוע את העונש המתאים בגדרי מתחם הענישה, נדרש בית המשפט לתעבורה לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ובהן: עברו התעבורתי המכביד של המבקש, הכולל 13 הרשעות קודמות, כאשר 3 מתוכן בעבירות של נהיגה בשכרות, האחרונה שבהן מיום 21.4.2014; היעדרו של עונש מאסר מותנה בר הפעלה לחובת המבקש; והיעדר עבר פלילי. בעקבות זאת, ציין בית המשפט לתעבורה, כי המבקש הינו "רצידיוויסט" בתחום עבירות הנהיגה בשכרות, ולפיכך, המשך נהיגתו מהווה סיכון משמעותי לציבור המשתמשים בדרך. עוד נתן בית המשפט לתעבורה את דעתו להליך הטיפולי שהמבקש החל להשתתף בו, במסגרת צו מבחן וצו שירות לתועלת הציבור, שהוטלו עליו בגין אחת מהרשעותיו הקודמות. בית המשפט לתעבורה ציין בנוסף, כי לפי הוראת סעיף 40א(א) לפקודת התעבורה יש להשית על המבקש 10 שנות פסילה, למצער, מאחר שהוא הורשע לפחות פעמיים באותה עבירה, במהלך 10 השנים שקדמו למועד ביצועה. בית המשפט לתעבורה הוסיף עוד, בהקשר זה, כי לבית המשפט סמכות להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר, בנסיבות מיוחדות, ובלבד ששוכנע כי אין בהמשך הנהיגה מצד הנאשם משום סכנה לציבור. בנסיבות המקרה דנן, החליט בית המשפט לתעבורה להורות על תקופת פסילה קצרה מ-10 שנים, מאחר ששתי הרשעותיו הראשונות של המבקש בעבירות הנהיגה בשכרות, הן ישנות, משנת 2007; מאחר שבהרשעה האחרונה, הושתו על המבקש 30 חודשי פסילה; ובהינתן העובדה כי בעת תפיסתו של המבקש, רכבו לא היה בתנועה.

           לאור האמור, השית בית המשפט לתעבורה את העונשים הבאים על המבקש: 5 חודשי מאסר, לריצוי בדרך של עבודות שירות; 8 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש עבירות של נהיגה בפסילה, נהיגה בשכרות, או נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, למשך 3 שנים; פסילת רישיון נהיגה בפועל, למשך 3 שנים, בניכוי 30 יום פסילה מנהלית; 6 חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי, למשך 3 שנים; וקנס בסך 2,500 ₪.

5. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נסב, הן על הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה, והן על גזר הדין. במעמד הדיון בערעור שהתקיים בבית המשפט המחוזי, חזר בו המבקש מהערעור על הכרעת הדין, ומיקד את טענותיו ביחס לגזר הדין בלבד.