סעיף ויתור הנכלל בהסכם פשרה חוסם חברה מהעלאת טענותיה כנגד מי שהיה בעל מניות מיעוט בה

אקדמות מילין

1.          1.          תביעה זו היא נגזרת של סכסוך משפטי ארוך שנים שנתגלע בין התובעת, חברה פרטית, לבין הנתבע, מי שהיה בזמנים הרלבנטיים לתביעה בעל מניות מיעוט בתובעת ואף כיהן כדירקטור וכמנהל בפועל בה. כתב התביעה מונה ארבע פרשיות שונות, שאירעו במהלך השנים 1989 עד תחילת שנת 1992, בהן, כך הטענה, גנב הנתבע, ביודעין ובמזיד, ולמצער ברשלנות, כספים מן התובעת והעבירם לידיו או לידיהם של מקורביו. לפי הטענה, הכספים הוצאו מן התובעת במרמה ע"י מתן תשלומי יתר לספקי שירותים שהתקשרו עימה. תשלומי היתר דנן התגלגלו חזרה לידי הנתבע או לידיהם של מקורביו, בדרכים ערמומיות ומתוחכמות. מעשי התרמית הנטענים נתגלו לתובעת, כך הטענה, רק בשנת 1995. הגם שמעשי התרמית וההטעיה נעשו, לטענת התובעת, ע"י הנתבע ואנשים נוספים, התביעה כוונה רק נגד הנתבע, בהיותו (כך נטען) המעורב העיקרי והרוח החיה בהתנהלות מול ספקי השירותים עימם התקשרה התובעת.

2.          2.          בשל מעשים נטענים אלה, הגישה התובעת תביעה כספית נגד הנתבע, לתשלום פיצויים בגין נזקים ממוניים שנגרמו לה ו/או להשבת הכספים שנגזלו על ידו או במעורבותו הפעילה, בסכום של כ- 627,000 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה (14.10.1997). תביעת התובעת מיוסדת על עילות מתחום דיני החברות (הפרת חובת אמון ו/או חובת זהירות של נושא משרה כלפי החברה); מתחום דיני הנזיקין (הוצאת כספים בתרמית ו/או בגזל ו/או במצג שווא) ומתחום דיני עשיית עושר ולא במשפט (התעשרות שלא כדין של הנתבע על חשבונה של התובעת).

3.          3.          הנתבע מתגונן נגד התביעה לגופו של עניין. הוא מכחיש נחרצות את ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב התביעה. בנוסף, מעלה הנתבע שתי טענות מקדמיות מכוחן, לסברתו, דין התביעה להידחות.

4.          4.          הטענה המקדמית הראשונה משמיעה לנו, כי תביעת התובעת נחסמת בשל קיומו של סעיף ויתור גורף ומפורש בהסכם פשרה שנחתם בין הצדדים ביום 17.11.1992. סעיף זה קובע, בין היתר, כי לצדדים לא תהיינה טענות או תביעות מכל סוג, בכל הקשור לעניינים או עובדות שאירעו לפני מועד חתימת ההסכם. כיוון שאין חולק, כי העניינים המפורטים בכתב התביעה אירעו קודם למועד חתימת הסכם הפשרה, מנועה התובעת מהגשת תביעתה הנוכחית. הטענה המקדמית השנייה משמיעה לנו, כי חלק מעילות התביעה התיישן.

5.          5.          כפי שיפורט להלן, המחלוקת העיקרית בין הצדדים סובבת סביב השאלה אם סעיף הויתור בהסכם הפשרה מיום 17.11.1992, חל על עילות התביעה הנוכחית, אם לאו. הנתבע משיב על שאלה זו בחיוב ואילו התובעת משיבה עליה בשלילה. חילוקי הדעות בין הצדדים נסבים (בעיקרם) על שאלת פרשנותו ועל היקף פרישתו של סעיף הויתור. לחלופין, משיגה התובעת על עצם תוקפו של סעיף הויתור (התובעת סבורה כי סעיף הויתור ניתן לביטול מחמת פגמים של הטעיה, תרמית וחוסר תום לב מצד הנתבע, בעת כריתת הסכם הפשרה).

6.          6.          טרם בחינת טענות הצדדים לגופן, אקדים ואומר, כי תביעה זו הועברה לטיפולי רק ביום 3.9.2002, לאחר שקוימו בה ישיבות קדם משפט אחדות בפני כב' השופט ד"ר אזר ע"ה ובפני כב' השופטת אבי-גיא תבדל"א. במשך ארבע וחצי השנים בהן התבררה התביעה בפני, נדחו ישיבות הוכחות רבות לבקשת הפרקליטים. כן ניתנה לב"כ הנתבע ארכה משמעותית להגשת סיכומי טענותיו. אחר כל אלה, הגיעה העת, בשעה טובה ומוצלחת, לפסוק את הדין. למען הסדר הטוב, וכדי למנוע הכברת מלל מיותר, אציין, כי כל ההדגשות שתובאנה בציטוטים השונים בפסק דין זה, הן שלי, אלא אם כן ייאמר במפורש אחרת.

עיקרי העובדות והטענות

ואלה תולדות

7.          7.          מר שלמה (סול) קסט (להלן- "מר קסט") הינו איש עסקים חרדי. הוא אזרח ארצות הברית ומתגורר דרך קבע בקליפורניה. מר קסט ורעייתו, גב' קלרה קסט, ייסדו קרן נאמנות הרשומה בארצות הברית, לטובת ילדיהם. שמה של הקרן הוא Kest Children's Trust (להלן- "הקרן").

8.          8.          בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת החליט מר קסט לעשות עסקים בישראל בשם הקרן. לשם כך, הוא מינה את עורכי הדין שמואל אפל (להלן- "עו"ד אפל") ודוד זעירא (להלן- "עו"ד זעירא"), שהיו בזמנים הרלבנטיים לתביעה שותפים במשרד עורכי הדין "אפל את זעירא" בבני ברק, כעורכי דינו.

עוה"ד אפל וזעירא שימשו כנציגי האינטרסים של מר קסט והקרן בישראל. בנוסף מינה מר קסט את מר יחיאל הרצל (להלן- "הרצל") כאיש אמונו, שיסייע לו בפעילויות שונות בישראל, עם דגש על ענייני כספים. למעשה, הרצל שימש מיופה כוחם ונציגם של הקרן ומר קסט בישראל, לרבות בתובעת (ראו: העתקי אישורים נוטריונים מחודש נובמבר שנת 1989, נספח א' לכתב ההגנה; מוצג נ/7).

9.          9.          ביום 12.7.1988 נחתם הסכם בין מר קסט, בשם הקרן, לבין עו"ד אפל (בשמו ובשם עו"ד זעירא), הרצל, ואחד בשם שמעון הלפרין. מטרת ההסכם הייתה הקמתו של קניון מסחרי בעיר בני ברק (להלן- "הפרויקט"; ראו האמור בסעיף 3 לנספח ד' לכתב ההגנה).

בסמוך לחתימה על ההסכם דנן, צירף עו"ד אפל לפרויקט את הנתבע (להלן גם- "ידידיה"), אשר לא היה מוכר למר קסט באותה עת. תפקידו של ידידיה היה לנהל את הפרויקט מן ההיבט הביצועי, בשל הבנתו בתחום הבנייה (עדות ידידיה בעמ' 285-289 לפרוטוקול). יצוין, כי לעו"ד אפל ולעו"ד זעירא הייתה היכרות קודמת עם ידידיה. השלושה היו קשורים בפרויקט משותף ואף היו בעלי מניות (במישרין או באמצעות חברות בשליטתם) במספר חברות שהקימו (עדות עו"ד אפל בעמ' 260-261 לפרוטוקול; עדות ידידיה בעמ' 285 לפרוטוקול; מוצגים ת/28 (יח) עד (כ)).

לפי דברי מר קסט בתצהירו (סעיף 5), תפקידו של ידידיה לא היה מתוחם אך ורק לדל"ת אמות הפרויקט. לטענתו, עו"ד אפל, עו"ד זעירא וידידיה ייצגו את הקרן ואת חלק הארי של עסקיו בישראל, עד למחצית שנת 1992 (עו"ד אפל, עו"ד זעירא וידידיה יכונו להלן, ביחד- "קבוצת אפל"). בין מר קסט בשם הקרן, לבין קבוצת אפל, הוסכם, כי קבוצת אפל תאתר, תרכוש ותנהל נדל"ן עבור הקרן, אשר יוחזק באמצעות חברות שונות שהוקמו לצורך זה. כדוגמה לחברות שהוקמו למטרה דנא, נזכיר את התובעת ואת מגדלי ש.ק.ל בע"מ (להלן- "מגדלי שקל").

10.      10.      לשם מימוש ההסכם בעניין הפרויקט וביצועו, הוקמה התובעת (להלן גם- "קני ברק" או "החברה"), חברה פרטית, שהתאגדה ונרשמה בישראל ביום 9.11.1989. מטרת החברה הייתה הקמת קניון מסחרי ובניין משרדים בעיר בני ברק. בעלת המניות העיקרית בקני ברק מאז היווסדה היא הקרן. הבעלות בקני ברק בעת הקמתה הייתה בהתאם לחלוקה הבאה: הקרן קיבלה 86.1% מהמניות; עוה"ד אפל וזעירא קיבלו 7.1% מהמניות; ידידיה קיבל 3.5% מהמניות; הרצל קיבל 3.2% מהמניות. בסך הכל החזיקה קבוצת אפל ב-10.6% ממניות קני ברק.

11.      11.      אין חולק, כי קבוצת אפל והרצל לא השקיעו הון בקני ברק ולא העמידו לרשותה בטחונות וכספים כלשהם. מימון החברה נעשה ע"י הקרן, אשר העמידה לחברה בטחונות בהיקפים גדולים.

12.      12.      בעת היווסדה של קני ברק מונו עו"ד אפל, עו"ד זעירא, הרצל, וידידיה לדירקטורים בה. בנוסף מונה ידידיה למנהל בפועל של עסקי החברה. באותה עת, זכות החתימה בשם החברה הייתה נתונה להרצל ביחד עם ידידיה או עו"ד אפל (ראו: נספחים ב' ו-ג' לכתב ההגנה).

13.      13.      חרף היות הקרן בעלת המניות העיקרית בקני ברק, הייתה השליטה דה פקטו בחברה בידי קבוצת אפל. לפי תקנון החברה, לכל בעל מניות היה באסיפה הכללית קול אחד ללא קשר לכמות המניות המוחזקת על ידו. בדרך זו קיבלה קבוצת אפל רוב בדירקטוריון קני ברק (3 קולות) למרות שהחזיקה בכ-10% מהמניות, ואילו הקרן קיבלה קול בודד בלבד למרות שהחזיקה בכ- 86% מהמניות. יוער, כי תקנון החברה אפשר אמנם הצבעה עפ"י כמות המניות שבידי כל בעל מניות, אך זאת רק אם נדרש הדבר ע"י שלושה בעלי מניות לפחות. מאחר ומר קסט, בשם הקרן, היה בעל מניות בודד, נמנעה ממנו האפשרות לדרוש הצבעה לפי כמות המניות שבידי כל בעל מניות. מצב הדברים המתואר, היה קיים גם במגדלי שקל, בה היה מערך בעלי המניות דומה לזה של קני ברק.