סעיד עבד אלסלאם דיאב נ' אבו אלהיג'א ואח'

פסק דין

המדובר בתביעה כספית בעילה חוזית. התובע טוען כי נתן לנתבעים הלוואה בסך 65,000 ₪ (קרן) במהלך חודש מרץ 2001. הלוואה זו לא הוחזרה ועל כן הוגשה התביעה נשוא הדיון.

הנתבעים טענו להעדר יריבות בין התובע לנתבע מס' 1. בזיקה לטענות של מתן הלוואה, הודו הנתבעים כי ניתנה הלוואה כנטען אך הלוואה זו הוחזרה ואף שולם סך של 1000 ₪ כריבית וכי הסכום הכולל בסך 66000 ₪ אשר שולם לתובע פוטר את הנתבעים מכל חובה נוספת.

נוכח טענת ההגנה אשר מהווה "הודאה והדחה" הוריתי על היפוך נטל הבאת הראיות. מטעם הנתבעים העיד הנתבע מס' 1 וכן העיד מר סגל יעקב שהוא מנהל החשבונות של הנתבעת מס' 2. מטעם התובע העיד הוא בעצמו ולא הביא עדים נוספים. לאחר מכן, הוגשו סיכומי טענות בכתב לבקשת הצדדים והתיק הונח בפניי למתן הכרעה.

כפי שצוין בפתח הדברים לעיל, טוענים הנתבעים, כטענת הגנה מרכזית, כי ההלוואה הוחזרה. מאחר וכך הדבר, מוטל הנטל על הנתבעים להוכיח טענתם זו. בחקירתו הנגדית של הנתבע מס' 1, חזר וציין כי ההלוואה נשוא הדיון ניתנה לנתבעת מס' 2 בסוף חודש 3/01. סכום זה שולם על ידי התובע לנתבעת כבטחון להתחייבות התובע להסיר ולסלק את העיקול שהיה רובץ על חלקת האדמה שהתובע מכר לנתבעת. להחזרת סכום זה לתובע, מסרה הנתבעת מס' 2 בידי התובע שני שיקים ע"ס 33,000 ₪ כל אחד. שיקים אלה כוללים בתוכם 1000 ₪ עבור ריבית. שני השיקים הנ"ל נפרעו על ידי התובע מחשבון הבנק של הנתבעת מס' 2 ועל כן הסכום הנ"ל הוחזר במלואו.

בזיקה לשני השיקים הנ"ל, טען התובע כי אכן נמסרו השיקים הנ"ל בסכומים ובמועדים הנקובים, אך שיקים אלה היו חלק מתמורה ששולמה על ידי הנתבעת מס' 2 בגין רכישת חלקת מקרקעין מאת התובע.

שני בעלי הדין טענו טענות סותרות בכל הקשור למהות התשלום הנ"ל, אך שניהם הדגישו באופן ברור במהלך שמיעת הראיות כי התמורה בגין עסקת המקרקעין שהיתה בין הצדדים (ואין חולק בדבר פרטי העסקה הנ"ל) מתועדת בכתב וניתן להראות את כל האסמכתאות המלמדות על תשלום התמורה והדרך שבה שולמה תמורה זו.

בחקירתו הנגדית בבית המשפט ציין הנתבע כדלקמן:

"יש לי כרטסת לגבי תשלום התמורה (בגין עסקת המקרקעין – ג.נ.) אם נבדוק את הכרטיס שבו נרשמה כל התמורה בגין המקרקעין על פי ההסכם, בתיעוד של התמורה ששילמתי לתובע, התמורה מתועדת כולה בכתב. אם נבדוק את כל התמורה הנ"ל אחד לאחד בגין העסקה הזאת, לא נמצא את שני השיקים שאנו מדברים עליהם. זה עסקה לחוד".

נוכח האמור בפסקה הקודמת, קיבלו ב"כ הצדדים את המלצת בית המשפט "להפסיק" את המשך שמיעת הראיות על מנת לתת אפשרות לבעלי הדין להוכיח כל אחד את טענתו. פשיטא, מאחר והתמורה בגין עסקת המקרקעין שולמה באופן מתועד ובכתב (שיקים) ואין טענה לתשלום סכומים במזומן ללא תיעוד בכתב, הרי ניתן ללמוד מהאסמכתאות הנ"ל על פשר התשלום של 66,000 ₪. ככל שהשיקים הנ"ל הם חלק מהתמורה ששולמה בגין המקרקעין על ידי הנתבעת, הרי יש לצפות כי יוגש מסמך בכתב המלמד על כך. אחרת, יש לזקוף את שני השיקים הנ"ל ע"ס 33,000 ₪ כל אחד בתור החזר הלוואה.

בהמשך לכך, הגיש ב"כ התובע הודעה לתיק בית המשפט לפיה לא המציאו הנתבעים את הכרטסות והאסמכתאות בהתאם להסדר הדיוני. ב"כ הנתבעים הגיב בכתב וציין כי מרשיו חיפשו את הכרטסות אך נוכח הזמן שחלף, הן לא נמצאו.

בעקבות כך, נקבעה ישיבה נוספת להמשך שמיעת ראיות הצדדים, בה העיד התובע ולא הובאו עדים נוספים.

לאחר עיון בכל טענות הצדדים, פרוטוקולי חקירת העדים וכן הסיכומים שהוגשו בתום שמיעת הראיות, נחה דעתי לקבל את התביעה במלואה.

הנתבעים מסרו שתי גרסאות לעניין מסירת הסכום של 65000 ₪ מהתובע לנתבעת מס' 2. גרסה ראשונה היתה שמדובר בשיק בטחון להבטחת הסרת וסילוק עיקול על החלקה וגרסה שנייה הינה כי מדובר בהלוואה אשר הוחזרה לתובע. הטענה של שיק ביטחון לא קיבלה כל ביסוס ראייתי בתיק שבפניי, אף בניגוד לכך העיד הנתבע בחקירתו הנגדית:

"קיבלנו ממנו (הכוונה לתובע - ג.נ.) הלוואה, פתחנו כרטיס פרטי על ההלוואה שקיבלתי ממנו". (עמ' 4, ש' 13 לפרוטוקול).

ואילו לעניין הטענה שמדובר בהלוואה אשר הוחזרה, הוריתי כאמור לעיל על היפוך נטל הבאת הראיות. בעניין זה, ציין הנתבע מפורשות במהלך עדותו כי כל התמורה בגין עסקאות המקרקעין בין הצדדים מתועדת בכתב וכי מסמכים אלה מצויים ברשותו. לאחר מכן, חזר בו הנתבע מהצהרה זו וטען כי מסמכים אלה אבדו.

מאחר והנטל הינו על הנתבעים להוכיח את טענת הגנתם לפיה החזירו את סכום ההלוואה לידי התובע, הרי יש לבחון אם הראיות שהובאו בפני בית המשפט עומדות בנטל זה ומטות את הכף לזכות גרסת הנתבעים. הראיות שהובאו בפניי ובעיקרו של דבר התפנית שחלה בגרסת הנתבע מס' 1 בכל הקשור לקיום אסמכתא בכתב המלמדת באופן ברור על מהות התשלום ע"ס 66,000 ₪ מנחים אותי לקבוע כי הנתבעים לא עמדו בנטל הנ"ל.

בטרם אסיים אציין כי אמנם הוכח על פי הראיות שהובאו כי ההלוואה שניתנה לנתבעת מס' 2 היתה על פי בקשת הנתבע מס' 1 (שהוא מנהל ובעלים של הנתבעת מס' 2) אך לא הובאה בפני כל ראיה לפיה הנתבע מס' 1 חב באופן אישי בגין ההלוואה הנ"ל כלפי התובע.

מכל האמור לעיל, הנני פוסק כדלקמן:

א.התביעה נגד הנתבע מס' 1 נדחית.