סעיד נ' סלאם

א - ההליך

בפני תביעה לפינוי דירה בת חדר וחצי ברחוב האני מאמין 20, חיפה (להלן: "הדירה"). הדירה נבנתה על מקרקעין הידועים כחלקה 19 בגוש 12478, אשר שטחה 312 מ"ר (להלן: "החלקה"). נסח רישום של החלקה צורף כנספח א' לתצהיר התובע אשר תומך בכתב התביעה.

אין מחלוקת כי הזכויות בחלקה היו רשומות על שם המנוח עומר עבד אל רחמאן בן אברהים ז"ל (להלן: "עומר"), וכי ביום 9.7.2013 הועברו הזכויות לסעיד עלא, בנו, בעסקת מתנה.

התביעה הוגשה ביום 6.10.2014 לפי פרק ט"ז לתקנות סדר הדין, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי), היינו תביעה לפיצוי מושכר שאינו מושכר בדיירות מוגנת. התביעה הוגשה על-ידי התובע, סעיד עלא, ואביו, עומר המנוח. ביום 10.11.2014 הגישה הנתבעת כתב הגנה. כן הגישה הנתבעת, בו ביום, בקשה לסילוק התביעה על הסף ולחילופין להעברתה לסדר דין רגיל. לבקשה צורף הסכם מיום 11.11.1975, אשר נחזה כהסכם דיירות מוגנת, והצדדים לו הם עומר, מצד אחד, והנתבעת ובעלה דאז, מר עבד אל לטיף אבו ערידה ז"ל (להלן: "אבו ערידה"), מצד שני, ביחס לדירה (להלן: "הסכם הנתבעת").

ביום 16.11.2014 הגישו התובעים הודעה לבית המשפט, בה נטען כי בעקבות הבקשה שהגישה הנתבעת ערכו חיפוש מדוקדק בביתם, במהלכו נמצא ביום 13.11.2014 הסכם מיום 11.11.1975, דומה להסכם שהציגה הנתבעת, אולם זה שבידי התובעים לא נחתם על-ידי עומר ועל-ידי הנתבעת, אלא על-ידי בעלה המנוח דאז, אבו ערידה ז"ל בלבד (להלן: "הסכם התובע", ההסכם צורף לתצהיר משלים מטעם התובע שהוגש ביום 30.10.2015 וסומן כמוצג ת/3). הבדל נוסף בין ההסכמים הנו כי בהסכם הנתבעת השוכרים הנם, כאמור, הנתבעת ואבו ערידה, בעוד בהסכם התובע, השוכר הוא אבו ערידה בלבד.

יצוין כי טענת התובעים בהודעתם באשר לנסיבות מציאת ההסכם נתמכה בתצהירו של עומר ז"ל, אשר צורפה לתגובת התובעים לבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מיום 3.12.2014 (סעיף 5 לתצהיר). בתצהירו טען עומר ז"ל כי בעלה לשעבר של הנתבעת, אבו ערידה ז"ל, ביקש ממנו לחתום על הסכם דיירות מוגנת. עומר סירב להשכיר את הדירה בדיירות מוגנת ולפיכך לא חתם על ההסכם. בו ביום פנה אבו ערידה בשנית לעומר וביקש ממנו לחתום על הסכם של דיירות לא מוגנת (הוא הסכם הנתבעת), ועומר נעתר לבקשה, בתנאי שהנתבעת ואבו ערידה ישלמו לו דמי שכירות שנתיים בשיעור של 1,500 ₪ (סעיפים 6-7 לתצהיר עומר מיום 1.12.2014).

כנטען, ההסכם עליו חתמו הצדדים הוא ההסכם שצירפה הנתבעת כנספח א' לתצהירה, אולם לטענת עומר ז"ל, לא היו המילים "דמי מפתח" (הרשומות בכתב יד) רשומות במועד חתימת הצדדים על ההסכם, והם הוספו בשלב מאוחר יותר על-ידי הנתבעת או מי מטעמה (סעיפים 11-13 לתצהיר עומר מיום 1.12.2014).

לימים ביקש עומר לפנות את הנתבעת מכיוון שהחלה לעשות שינויים במושכר בלא ידיעתו או הסכמתו. לפיכך פנה לעו'ד לידאווי אשר כתב לנתבעת מכתב מיום 27.11.1987 בו התרה בה לפנות את הדירה. ביום 8.12.1987 התקבל מכתב תגובה על-ידי עו"ד עמיקם חרלף בשם הנתבעת, בו נטען כי הנתבעת דיירת מוגנת. במכתב מיום 15.12.1990 שב ופנה עו"ד לידאווי לנתבעת בדרישה לפנות את הדירה, אולם ללא הועיל (סעיפים 9-10 לתצהיר עומר מיום 1.12.2014).

בהחלטתו מיום 24.12.2014 הורה בית המשפט על העברת התביעה לדיון בסדר דין רגיל.

בישיבת יום 26.1.2017 הציג ב"כ התובע תעודת פטירה המעידה על כך שעומר נפטר ביום 21.12.2016 (ת/1).

בישיבת יום 7.5.2016 נמחק עומר מכתב התביעה.

מאחר ובית המשפט דחה בקשה להעדת עומר המנוח בהליך של עדות מוקדמת, לא נשמעה עדותו של עומר.

ב - הפלוגתאות הטעונות הכרעה

הפלוגתא העיקרית בה חלוקים הצדדים היא, האם הנתבעת הנה בעלת מעמד של דיירת מוגנת בדירה בהתאם לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). התשובה לשאלה זו נגזרת, כמובן, מהשאלה מהו ההסכם שנכרת בין הצדדים ביום 11.11.1975.

ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, טוען התובע כי קמו לו עילות פינוי בשל ביצוע שינויים בדירה ו/או אי תשלום שכר דירה.

ג – טענות הצדדים

ג.1 - טענות התובע