סעיד נ' סעיד

פסק דין

התביעה

ראשיתו של ההליך שבפניי בבקשה לביצוע שטר על סך 9,300 ₪ אשר הוגשה על ידי חמייסי סעיד (להלן: "סעיד" או "התובע"), בעל חנות לחומרי בניין ואביזרים, בעיר ג'נין שבתחומי הרשות הפלסטינית.

בתאריך 31.10.07 הגישה הנתבעת, שרקאוי ג'האד (להלן: "הנתבעת" או "שרקאוי") התנגדות לביצוע השטר. בדיון שהתקיים בפני כבוד הרשמת ג'. ג'בארין-כליפה ביום 10.07.08, ניתנה לנתבעת רשות להתגונן. התיק הועבר לסדר דין מהיר והצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם.

הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה. התובע התנגד בתוקף לבקשה. בהחלטתי מיום 29.05.2009 דחיתי את הבקשה האמורה, מששוכנעתי כי באותו שלב של ההליך לא היה ניתן להכריע בטענת ההתיישנות, כטענת סף, וסברתי כי מקומה להתברר במסגרת שמיעת הראיות בתיק דנן.

תמצית טענות התובע

התובע טוען, כי השיק נשוא התובענה נמסר לידיו ע"י הנתבעת בתמורה לרכישת חומרי בניין מעסקו בתאריך 24.11.1998 (להלן: "מועד הרכישה"), וזאת בתמורה לתשלום סך 9,300 ₪. לטענתו, השיק חולל בנימוק "חשבון מוגבל". עקב כך, הגיעה הנתבעת ביום 30.11.98 אל עסקו, הודתה בחוב הנטען והבטיחה להסדיר את תשלומו. במעמד זה, רכשה הנתבעת, כך נטען, סחורה נוספת בסך של 1,800 ₪ ושילמה סך של 5,800 ₪ אשר קוזזו מן החוב המקורי, בהתאם לשטר שחולל, וכן מעלות הסחורה החדשה. ובכך, נותרה הנתבעת חייבת לתובע סך של 5,100 ₪. לטענת התובע, הנתבעת שבה לעסקו כעבור 3 שנים, בשנת 2001, רכשה סחורה נוספת, שילמה עבורה וביקשה לשלם 500 ₪ על חשבון יתרת החוב בגין השטר שחולל. עוד נטען, כי הצדדים העלו על הכתב על גב השיק עצמו את דבר התשלום. במעמד זה, נותרה הנתבעת חייבת לתובע סך של 4,600 ₪. לדידו, היא הבטיחה להגיע לעסקו תוך חודשים ספורים על מנת לפרוע את החוב במלואו, ומשלא עשתה כן, פתח התובע בהליך ההוצל"פ נשוא תיק זה.

לעניין טענת ההתיישנות, גורס התובע כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות במקרה דנן החל מסוף שנת 2001, קרי מן המועד בו שולם לו הסך האמור של 500 ₪. לגישתו, בנסיבות המקרה שלפנינו חל סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, המפסיק את מרוץ ההתיישנות בתביעות, על רקע הודאה כלשהי מצד החייב. התובע טוען, כי ביצוע התשלום ע"י הנתבעת, כמצוין בגב השיק, מהווה למעשה הודאה מצדה בדבר קיומה של זכות התובע, ועל כן מופסק מרוץ ההתיישנות ונקבע תחילתו למועד שלאחר ההודאה.

תמצית טענות הנתבעת

טענת ההגנה העיקרית של הנתבעת, הינה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. לשיטתה, זמן הפירעון הנקוב בשיק נשוא המחלוקת הינו 24.11.98, ואילו השיק הוגש לביצוע רק ביום 17.05.06. בהתאם לכך, טוענת הנתבעת, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל מהיום שבו צמחה לתובע עילת התביעה, היינו מועד הפירעון שנקוב בשטר נשוא התובענה. לפיכך ממועד זה ועד למועד פתיחת תיק ההוצל"פ חלפו למעלה משבע שנים ואין ביכולתו של התובע להגיש תביעתו בשל מחסום ההתיישנות.

הנתבעת מכחישה ודוחה את טענת התובע, לפיה קיימת כל הודאה מטעמה בדבר קיומו של החוב, ומשכך לא ניתן לטענתה להחיל את הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות על נסיבות המקרה שבכאן. עוד מכחישה הנתבעת את החתימה שלה על גבי השיק וטוענת, כי השיק נגנב.

לגופו של עניין, טוענת הנתבעת, כי היא אינה מכירה את התובע, מעולם לא נתנה לו שיק או רכשה ממנו סחורה וכי היא ידעה לראשונה על קיומו של השיק רק בעקבות קבלת פקודת מאסר מהמשטרה בעקבות פתיחת תיק ההוצל"פ.

עוד טענה הנתבעת, כי פנקס השיקים שכלל בחובו את השיק נשוא תביעה זו נגנב לפני מספר שנים. הכתב שמופיע על השיק איננו כתב ידה, החתימה שעליו אינה חתימתה והיא מעולם לא נתנה שיק בעבור סכום שכזה, שכן היא חיה עם ילדיה מקצבת שאירים. לגרסתה, היא הגישה תלונה במשטרה בגין גניבת פנקס השיקים, אך אין בידיה העתק מהאישור בדבר הגשת התלונה.

דיון והכרעה

בדיון שנערך בפניי נשמעו עדויות התובע והנתבעת. בסיום הדיון הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

לאחר שעיינתי בכתובים ושקלתי את עדויות הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, כמפורט להלן:

המחלוקת אשר טעונה הכרעה בתיק דנן נסובה סביב שתי שאלות עיקריות : האחת - האם הוכח, כי השיק נשוא התביעה נמסר ע"י הנתבעת כתמורה לרכישת סחורה מן התובע ; באם כן- מהו סכום החוב שנותרה הנתבעת חייבת לתובע, אם בכלל; והאם מדובר בשיק גנוב, כטענת הנתבעת. השנייה – באם התשובה לשאלה הראשונה הינה בחיוב, דהיינו אם התובע הינו אוחז כשורה, תיבחן השאלה האם חל על השטר נשוא התביעה מחסום ההתיישנות, אם לאו.

אפתח את הדיון בשאלה הראשונה, ולפיה האם התובע הוא אוחז כדין אשר קמה לו זכות תביעה. באם התשובה לשאלה זו הינה חיובית, אעבור לבחינת סוגיית התיישנות התביעה הנדונה.

האם התובע הוא אוחז כשורה

כאמור, התובע טוען, כי הוא אוחז בשיק כשורה בעד תמורה ובתום לב, ומשכך מגיעה לו תמורתו. בהקשר זה, מן הראוי לבחון את הוראת סעיף 29 לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"), הרלוונטי לבחינת טענות התובע בהקשר זה.