סעדי נ' בדארנה

פסק דין

לפניי תביעה כספית, שבגדרה התובע עתר לחיובו של הנתבע בתשלום סך של 31,732 ₪.

רקע עובדתי

1. התובע הוא הבעלים והמחזיק של בניין המורכב משתי קומות, והממוקם על חלקת קרקע הידועה כחלקה 22/2 בגוש 19318 מאדמות העיר סח'נין (להלן: הבניין).

2. ביום 18.8.2005, נחתם בין התובע לנתבע הסכם שכירות על פיו שכר הנתבע שטח של 58 מ"ר בקומה הראשונה בצד המערבי של הבניין, על מנת שישמש אותו לצורך הפעלת מעבדת שיניים (להלן: המושכר). תקופת השכירות, כפי שצויין בהסכם, הינה  5 שנים החל מיום 15.9.2005 ועד ליום 14.9.2010, עם אופציה להארכתה למשך שנה אחת (להלן: ההסכם).

3. עוד נקבע בהסכם:

סעיף 21 :" השוכר מתחייב לשלם דמי שכירות חודשיים בסכום השווה לסך של 174 $ "ארה"ב" לפני מע"מ בשנה הראשונה, דמי השכירות יעודכנו מדי שנה לפי המסתכם בין הצדדים (חודש לפני תום כל שנה). יצויין כי מוסכם בין הצדדים שהמשכיר לא ידרוש עבור שנה שניה והשלישית של השכירות יותר מ-3.5 דולר ארה"ב לפני מע"מ למ"ר וגם מוסכם בין הצדדים שהמשכיר לא ידרוש עבור שנה רביעית וחמישית של השכירות יותר מ-4 דולר ארה"ב לפני מע"מ. מובהר כי על השוכר לשלם מראש מדי שנה את דמי השכירות (אופציה לתשלום בשקים חודשיים מראש) ".

סעיף 22 :" צד המעוניין לבטל הסכם זה, עליו להודיע לצד השני בכתב לפחות 60 (שישים) יום על כוונתו לבטל את ההסכם (מובהר בזה כי הודעה בכתב על ביטול ההסכם מהווה הפרת חוזה שמחייב את שני הצדדים) ".

סעיף 23 : " על אף האמור לעיל מתחייב בזה השוכר לשלם למשכיר דמי שכירות עבור שנת שכירות שלמה, גם אם החליט לפנות את המושכר כעבור תקופת שכירות שהנה פחות משנה מיום חתימת הסכם זה ".

וסעיף 24 : " מוסכם ומוצהר בזה כי כל תנאי חוזה זה הנם עיקריים ושני הצדדים מסכימים כי צד שלא מקיים תנאי או התחייבות הכלולה בחוזה זה יהיה הצד המפר את ההסכם, רשאי לתובע מהצד המפר פיצויים בסך של 2000 $ "דולר ארה"ב" בגין הפרת החוזה ".

4.  בסוף חודש ספטמבר או בתחילת חודש אוקטובר שנת 2008  (תאריך שהצדדים חלוקים לגביו ), הנתבע שלח לתובע הודעה בכתב, שבמסגרתה הוא הודיעו אודות כוונתו  לסיים את ההתקשרות ופינוי המושכר בתום שישים יום מיום שליחת ההודעה. בהודעה זו,  הנתבע גם  התחייב  לשלם לתובע דמי שכירות בגין תקופה זו, קרי עבור ההודעה המוקדמת של שישים יום (להלן: ההודעה).

5. בעקבות ההודעה , התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים באשר לסכום הכספי שעל הנתבע לשלם לתובע לאחר עזיבת המושכר.

מכאן התביעה שבפניי.

טענות הצדדים:

6. אף שהטענות בסיכומי התובע נטענו בערבוביה אחת ולקו בחוסר בהירות, עם זאת וככל שהצלחתי לרדת לעומק דעתו של התובע, הוא אוחז במספר טענות. טענתו הראשונה הינה שהנתבע בהודעתו על הפסקת ההתקשרות הפר את החוזה, מכאן הנתבע מחויב לשלם לתובע את דמי השכירות בגין מלוא תקופת השכירות, היינו לכל התקופה שנותרה עד לתום 5 שנים מתחילת השכירות. התובע גם טוען, שהואיל והוכח כי הנתבע הפר את ההסכם הרי עליו לשלם, נוסף לדמי השכירות, גם סכום הפיצוי המוסכם כקבוע בסע' 24 להסכם. הנתבע לא מסתפק בכך ומוסיף, שהנתבע אף לא סלק חוב בגין צריכת מים וחשמל בסך של 250 ₪. בטיעוניו אלה התובע מפנה להוראות ההסכם, אשר לשיטתו תומך בדרישותיו .

7. מהצד השני של המתרס, הנתבע פותח את סיכומיו בהדגישו כי פעל בהתאם למוסכם שעה שהודיע אודות הפסקתה של השכירות. מכאן, הוא בדעה, שלא קיימת הפרה מצידו לאף הוראה מהוראותיו של הסכם זה.

8. התובע מדגיש בסיכומיו כי, קיימת סתירה בין הרישא של סע 22 להסכם, לסיפא של סע' זה. לגישתו, אין זה מתקבל על הדעת שיוסכם כי מי מהצדדים רשאי להפסיק את ההתקשרות, להתוות בגוף ההסכם מנגנון מוסכם לשם כך, ועם זאת להוסיף ולקבוע שכל הבוחר במיצוי זכות זו יחשב כמי שהפר את ההסכם. הדבר נכון גם לנוכח הוראותיו של סע' 21 להסכם שבגדרו הצדדים ציינו מפורשות כי דמי השכירות יקבעו ע"י שני הצדדים, בתחילת של כל שנת שכירות. מזאת הנתבע מסיק, שבהעדרה של הסכמה, הנתבע רשאי להשתחרר מהסכם זה, להודיע ולשאת בתשלום דמי שכירות למשך חודשיים. פרשנות זו בה אוחז הנתבע מתחזקת, כפי גישתו, לנוכח העובדה שהסכם זה נוסח ע"י התובע, מכאן שנכון לבחור באופציה הפרשנית שנוגדת לאינטרס של התובע.

9. הנתבע עמד על כך שבכל הנוגע לטענת התובע אודות החוב בגין צריכת חשמל ומים, הרי לא הוגש אף מסמך התומך בכך. גם חישובי התובע בסיכומיו לוקים בחוסר דיוק, משום בחירתו בשער דולר גבוהה, הגם שלא הוכח שער הדולר הנטען ע"י התובע. בעניין הפיצוי המסוכם נטען, שאין זה צודק לחייב את הנתבע בתשלומו, ואם כן הרי הסכום שנקבע הינו מוגזם ובלתי סביר בנסיבות.

דיון והכרעה,