סעדון נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים: ר' יפה-כץ – נשיאה; ג' גדעון; ו-ג' לוין), בעת"א 16313-08-17, שניתן ביום 5.9.2017. בגדרו של פסק הדין, נדחתה עתירתו של המבקש על החלטתה של ועדת השחרורים, לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי) (כב' השופט (בדימוס) מ' מכליס; והנציגים: ר' רפפורט; ו-ע' מוכתר), בוש"ר 13198-06-17, מיום 2.8.2017.

2. בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה למינוי סניגור ציבורי, לצורך ייצוגו בהליך דנן.

רקע והליכים קודמים

3. המבקש מְרַצה עונש מאסר לתקופה של 6 וחצי חודשים, לאחר צירוף שני תיקי תעבורה, שעניינם ביצוע עבירות של נהיגה בזמן פסילה; רישיון נהיגה שפקע יותר מ-12 חודשים; נהיגה ללא פוליסת ביטוח; ונהיגה כשהנוסע אינו חגור.

          בחלוף שני שלישים מתקופת מאסרו, פנה העותר לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם על תנאי. ביום 2.8.2017, דחתה ועדת השחרורים את הבקשה. במסגרת החלטה זו נקבע, כי לא הועלתה בפני ועדת השחרורים כל טענה באשר להתנהגותו של המבקש במהלך תקופת מאסרו, אך מסקנתה היא כי שחרורו המוקדם של המבקש יסכן את ביטחון הציבור. ועדת השחרורים הבהירה, כי המבקש לא עבר כל הליך טיפולי בכלא ולא נמצא מתאים על ידי רש"א להשתלבות בתכנית מטעמה, בשל יתרת המאסר הקצרה, והוסיפה כי המבקש טען בפני עובדת סוציאלית כי הוא הודה בביצוע העבירות, כדי להגן על אדם אחר. ועדת השחרורים ציינה בנוסף, כי המבקש שוחרר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים במסגרת ההליך דנן, אך כעבור כחודש נתפס כשהוא נוהג ברכב ונעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו – עובדה המעידה כי אין על המבקש מורא הדין. לאחר זאת, קבעה ועדת השחרורים כי לא די בתכנית תעסוקה כדי לאיין את מסוכנותו של המבקש, ודחתה את בקשתו לשחרור מוקדם על תנאי.   

4. המבקש הגיש עתירת אסיר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (להלן: בית המשפט המחוזי). בפסק דינו, מיום 5.9.2017, קבע בית המשפט המחוזי, כי אמנם התנהגותו של המבקש בין כתלי הכלא תקינה ומדובר במאסר ראשון, אולם משלא עבר המבקש הליך טיפולי, הגם שביקש לעשות זאת, אך לשב"ס לא הייתה תכנית טיפולית להציע לו, מסוכנותו נותרה בעינה. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי הסבריו של המבקש לנסיעתו ללא רישיון נהיגה, מלמדים על כך שהוא אינו לוקח "אחריות של ממש" על מעשיו. אשר על כן, דחה בית המשפט המחוזי את עתירתו של המבקש.

הבקשה לרשות ערעור והבקשה למינוי סניגור

5. בבקשה לרשות ערעור שלפניי, משיג המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, יש מקום להורות על שחרורו המוקדם על תנאי, בהיותו אסיר עובד, אשר התנהגותו במהלך תקופת המאסר תקינה וראויה; ובהינתן העובדה, כי רש"א מצאה אותו מתאים לתכנית שיקום, אך היא נמנעת מלגבש תכנית שיקום עבור אסירים המרצים תקופות מאסר קצרות, כך שעליהם לפנות למטפלים עצמאיים לצורך הכנת תכנית עבורם. המבקש טען בנוסף, כי אין ביכולתו לממן תכנית שיקום פרטית, וכי בקשותיו להשתלב בהליך טיפולי במהלך תקופת מאסרו, לא נענו. עוד התחייב המבקש לפנות לרש"א באופן עצמאי, עם שחרורו, על מנת להשתלב בתכנית טיפולית. לבסוף, טען המבקש, כי הוא הביע חרטה וקיבל אחריות על מעשיו, "בכל הזדמנות שניתנה לי". אשר על כן, התבקש בית משפט זה ליתן למבקש רשות ערעור, לדון בערעור לגופו, ולהורות על שחרורו המוקדם של המבקש.

6. בהחלטתי מיום 25.9.2017, ביקשתי כי הסניגוריה הציבורית תודיע עמדתה בנוגע לבקשתו של המבקש להיות מיוצג על ידה במסגרת הליך זה. בתגובתה לבקשה זו, ציינה הסניגוריה הציבורית, כי היא אינה נוהגת להגיש באופן "אוטומטי" או כדרך שגרה בקשות למתן רשות ערעור בעקבות החלטות בעתירות אסיר, וההחלטה על כך מתקבלת על פי אמות המידה המשפטיות והמקצועיות המקובלות, להגשת בקשות מסוג זה. לפיכך, מסרה הסניגוריה הציבורית בתגובתה, כי בנסיבות העניין, ובשים לב לנימוקיו של בית המשפט המחוזי, אין מקום לייצוג מטעמה של המבקש בהליך דנן, אלא אם בית משפט זה יורה אחרת. זאת, אף שהסוגיה אותה מעלה המבקש, הנוגעת לקושי העומד בפני אסירים הנשפטים לתקופות מאסר קצרות, אשר אינם זוכים, ככלל, לתכנית שיקום מטעם רש"א, מוכרת היטב לסניגוריה הציבורית, "שאף נוקטת פעולות שונות להתמודדות עמה". בנסיבות העניין ולאחר עיון בעמדת הסניגוריה הציבורית, הגעתי לידי מסקנה כי אין מקום למנות סניגור ציבורי למבקש, לצורך ייצוגו בהליך זה.