סעדון ואח' נ' לוד

פסק דין

רקע וצדדים

1.עניינה של התביעה שבפניי נזק שנגרם לרכב התובעת, בעת נסיעה בכביש מוצף מים ביציאה משכונת גני אביב בלוד מעט אחרי חצות בלילה שבין 06.01.13 – 07.01.13.

3.התובעת 3, שנהגה ברכב התובעים 1-2 (להלן: "הנהגת") טענה כי נכנסה לשכונה שעתיים לפני האירוע, ובצאתה ירד גשם חזק שהביא להעדר אפשרות לראות את הדרך. עקב כך "פגעה" הנהגת לדבריה בשלולית ענק שהיתה בדרך בכיוון נסיעתה, בלא שהיתה לה אפשרות להבחין בה. כתוצאה מכך כבה מנוע הרכב, והיא נתקעה בתוך השלולית כאשר הנתבעת (להלן: "העירייה") לא עשתה דבר לצורך חילוצה משם במשך שעות.

3.לטענת התובעים, בשל האירוע נגרם נזק לרכב שהוכרז כ"אובדן גמור", ובנוסף ידרשו פיצוי בגין הוצאות הגרר, שכר השמאי, בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לנהגת במהלך האירוע ובגין השבתת הרכב. התביעה כולה הועמדה על סך של 24,235 ₪, בצירוף הוצאות משפט.

4.העירייה, אשר בתחומה הוצף קטע הכביש הרלבנטי, טענה כי האשמה לאירוע ולנזקים מוטלת על הנהגת, אשר נכנסה ביודעין לתוך כביש מוצף. העירייה טענה כי במועד האירוע הנטען היתה סערה בכל רחבי הארץ "דבר שכל בר דעת היה מודע לה" ולפיכך היה על הנהגת להימנע מהכניסה למקום סכנה. עוד טענה העירייה כי כבישיה ופתחי הניקוז היו תקינים לחלוטין, וכי רק בשל כוח עליון וסערה רבתי בכל רחבי הארץ נגרם השיטפון האמור בכביש בו נסעה הנהגת.

לגישת העירייה, היה מדובר במזג אוויר קיצוני וכי "אם אין ראות לא נוהגים ברכב ולא צריכים להיכנס בשלולית ענק", והוסיפה כי ניתן היה לצאת מהשכונה בדרך אחרת.

דיון והכרעה

5.    לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה בחלקה, הכל כפי שיפורט להלן.

6.כאמור, העירייה טענה כי היה מדובר במזג אוויר חריג, וכדי להוכיח טענה זו הגישה תדפיס מתוך אתר חדשות באינטרנט, שבו רשום כי "סוף השבוע הסוער גרם לנזקים רבים ברחבי הארץ". מסמך זה אינו ראיה לכך שמזג האוויר היה חריג, אלא לכך שהיה סוער.

כוח עליון

7.טענת העירייה היא למעשה, כי הסערה העזה היתה בבחינת אירוע טבע בלתי רגיל ולא צפוי אשר מקורו בכוח עליון ואשר לא הייתה לה היכולת לצפותו, ולפיכך אין להטיל עליה אשמה בגינו, כאמור בסעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]:

"אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה:

(1) הנזק נגרם על ידי מקרה טבעי בלתי רגיל, שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי אפשר היה למנוע תוצאותיו אף בזהירות סבירה".

בית המשפט העליון קבע בע"א 2757/93 לאה שרון נ. או. אר. אס. כוח אדם בע"מ פ"ד מט(2) 781 [1995] עמ' 789-791:

"כדי לקבוע אם קיים קשר סיבתי משפטי בין הפרת חובת זהירות מצד נתבע לבין נזק, תיבחנה חובתו ויכולתו של המזיק לצפות את תוצאות התנהגותו (ע"א 248/86 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל ע"י יורשיה גבי ואילנה חננשוילי - קטינים ואח' נ' רותם חברה לביטוח בע"מ ואח' וערעור שכנגד [3] , בעמ' 559). כשעולה טענה, כי נשלל הקשר הסיבתי בעטיו של אירוע טבע חריג בעוצמתו, תשמש כאבן הבוחן לקבלת הטענה מידת ה"חריגות" של אותו אירוע, דהיינו, האם האירוע היה כה חריג עד כי לא ניתן היה לצפותו...

כשבאים אנו לשקול אם המדובר במאורע בלתי צפוי אשר גרם לנזק, יש לזכור שהצפיות אינה צריכה להיות של כל פרטי עלילות הנזק, ודי אם באופן כללי זה ניתן היה לצפייה".

8.במקרה דנן מדובר בגשם בתחילת חודש ינואר, ואין טענה כי הסערה היתה בלתי צפויה ולא ניתנה עליה התראה על ידי החזאים. גשם רב אינו בבחינת תופעת טבע בלתי צפויה, ואירועים כאלה מתרחשים מידי שנה או שנים ספורות, ולמרות זאת נראה כי העירייה היתה מופתעת מהאירוע, ולכל הפחות – לא נערכה כראוי.

עוד ר' בעניין זה את פסק הדין בע"א 750/70 אמזלג נ. סולל בונה בע"מ, פ"ד כו(1)7, בעמ' 11 [1971], שם נקבע כי:

"כאשר נטענת טענת הגנה של "כוח עליון", דהיינו גרם תאונה על-ידי התפרצות בלתי-רגילה של איתני הטבע, או בלשון סעיף 64 (1) "מקרה טבעי בלתי-רגיל", ומתעוררת השאלה בדבר סבירות התנהגותו של הנתבע נוכח התפרצות כזו, מבחינת ציפיה מראש ונקיטת אמצעים לקידום פני הסכנה, יש לבחון מצד אחד את מידת נדירותה של אותה התפרצות ומצד שני את מהות האמצעים שהנתבע נקט כדי למנוע מראש נזק מסוג הנזק אשר נגרם. ככל שההתפרצות היתה נדירה יותר וככל שהנתבע יכול להראות שהוא נקט אמצעי זהירות ממשיים, כן ייקל עליו למלא את חובת השכנוע המוטלת עליו".