סעד נ' חרב

החלטה

בפני בקשת הנתבע להבאת ראיות לסתור פסק דין פלילי לפי סעיף 42ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות"). הבקשה הוגשה בעקבות תביעת נזקי גוף שהגיש התובע כנגד הנתבע בעוולת תקיפה ובהתבסס על הרשעתו.

טרם הדיון בבקשה לגופה ובדין הנוהג, אציין כי הצדדים נקלעו למספר טעויות "טקטיות".

במסגרת הגשת תצהירי העדות הראשית, צירף התובע לתצהירו את חומר החקירה והעדויות שנגבו במהלכה. מנגד, הנתבע מסר את גרסתו לאירוע בתצהיר, לו צורף חומר החקירה וכן התייחס בו לתוכן ההודעות שנמסרו במשטרה. בנוסף, הגיש הנתבע תצהיר של חברו אשר נכח באירוע.

התובע מצדו לא התנגד להבאת ראיות אלה, בכללן ההודעות שנגבו ועליהן מתבססת בין היתר גרסת הנתבע, ומכאן שדין אי-התנגדותו כהסכמה להגשתן. יתרה מזאת, התובע הגיש ביום 11.04.10 בקשה לאסור על הנתבע להגיש את תצהירי עדות ראשית מטעמו, אולם מן הטעם שאיחר בהגשה ולא מן הטעם שלא ביקש את רשות בית-המשפט להבאת ראיות לסתור לפי דרישת סעיף 43ג' לפקודת הראיות.

בסופו של יום, בדיון שהתקיים ביום 17.05.10 ביקש ב"כ הנתבע את רשות בית-המשפט להבאת ראיות לסתור, הותרתי לו להגיש בקשה מסודרת בעניין והיא זו אשר מונחת בפני.

דיון

ביום 04.07.03 בת.פ 3854/02 בבית המשפט השלום בעכו, הרשיע כבוד השופט ג'מיל נאסר את הנתבע, על-סמך הודאתו בעובדות כתב האישום, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. בו ביום נגזר דינו ל- 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים כי לא יעבור עבירה בה הורשע וכן הוטל עליו קנס בסך 500 ₪.

התובע מבקש להסתמך בתביעה זו על ממצאי ומסקנות פסק-הדין הפלילי.

טוען הנתבע כי יש לאפשר לו הבאת ראיות לסתור שכן לא היה מיוצג בדיון הפלילי, חומר החקירה המשטרתית והעדויות שנאספו לא הוצגו בפניו והוא לא ידע מהן ההשלכות של כתב האישום.

לטענתו, בתחילת הדיון כפר באישום, טען כי לא פגע בתובע וביקש לזמן את כל העדים ודרש לחקור את מי שנכח באירוע. אלא שאז פנתה אליו התובעת המשטרתית אשר הבהירה לו כי עדיף לו להודות ובמידה ויסכים, היא תדרוש הטלת קנס בסך 500 ₪ בלבד, מה שיחסוך לו הוצאות הגנה במידה וירצה לשכור עו"ד שינהל עבורו את הגנתו. בתום לב, נעתר להצעת התובעת המשטרתית, הודה בעובדות כתב האישום מבלי להבין את התוצאות וההשלכות של הודאתו. לגישתו, לו היו מסבירים לו את משמעות ההרשעה, הוא היה מתנגד לכל הסדר פשרה והסדר טיעון בהליך הפלילי והיה נאבק על הוכחת חפותו.

סעיף 42א(א) לפקודת הראיות קובע:

"(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע ... הוא בעל דין במשפט האזרחי" (ההדגשה שלי –ש.ש).

כאשר פסק הדין הפלילי מבוסס על הודאת הנאשם, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו והן מהוות את הממצאים שבפסק-הדין.

סעיף 42ג לפקודה קובע:

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

מחד, משקלו הראייתי של פסק-הדין הפלילי במשפט אזרחי אינו שונה ממשקלה של כל ראיה אחרת. אין לו כוח ראייתי מוגבר, הוא בבחינת "ראיה לכאורה" ולא בבחינת ראיה מכרעת. בית-המשפט אינו קשור בממצאים ובמסקנות של פסק-הדין הפלילי ויכול שבסופו של יום יקבע ממצאים שונים.

מאידך, הוראות סעיף 43ג לפקודת הראיות אינן מתירות הבאת ראיות לסתור, אלא ברשות בית-המשפט. כתוצאה מכך, מקום שבו לא ניתנת הרשות, פסק-הדין הפלילי הוא למעשה ראיה שלא נסתרה בכל הקשור לממצאים ולמסקנות שבו.

אם כן, "רק במקום שבו נדרשת רשות להבאת ראיה לסתור והרשות לא ניתנת – רק אז משתנה מעמדו הראייתי של פסק הדין ומכוח היותו ראיה יחידה הוא הופך למעשה "ראיה כמעט מכרעת" (ראה י' קדמי, על הראיות, (חלק שלישי) תש"ע – 2009, עמ' 1564-1565).

משקלו, באופן כללי, של פסק-הדין הפלילי "... בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על-פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה" (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן, פ"ד כט(1) 217).