סעד נ' אבו זינב

פסק דין

1.האם חב השלוח, שפעל בשליחותו של סוחר מעזה, כלפי הצד השלישי בעסקת שיווק פרי, בהעדר ידיעה של הצד השלישי על קיומה של השליחות ?

גרסת התובע

2.תמצית כתב התביעה הינה כדלקמן: התובע, חקלאי העוסק בשיווק תפוחים, שיווק לנתבע בשנת 2009 סחורה בשווי של כ-40,000 ₪, כנגד שיקים המשוכים על ידי צדדים שלישיים. אחד השיקים, בסך 11,000 ₪, שזמן פירעונו היה 27.2.2010 ואשר נמשך על ידי באשיר עבד אלעטי מחמד (להלן: המושך, או באשיר) מחשבונו בבנק פלסטין, חזר כבלתי נפרע. הנתבע, אשר נדרש על-ידי התובע לשלם את שוויו של השיק, שילם 3,000 ₪ בלבד. בגין יתרת שווי השיק, בסך 8,000 ₪, הגיש התובע את התביעה.

3.סעד עטאף, אשת התובע, העידה כי היא טיפלה בשיווק התפוחים, וכי בעת שמסר לה הנתבע את השיק המשוך על בנק פלסטין - הוא הבטיח לה כי בהגיע זמן פירעונו הוא ישלם לה את שוויו במזומן. בפועל, כך סיפרה, הוא שילם לה 3,000 ₪ בלבד.

4.מטעם התובע העיד אף שמעון לוי, אשר - לטענת אשת התובע - היה נהג משאית שהגיע לבית התובע ביחד עם הנתבע, לשם קבלת התפוחים. הוא סיפר כי את הסחורה מביתו של התובע הוא הוביל אל ביתה של משפחת שיטרית במושב ספסופה, אך ציין: "אני יודע שזה הולך לעזה" (עמ' 6 לפרוטוקול). לדבריו, "בחור מעזה" שילם לו בעבור הובלת סחורה במשאיתו. על מעורבותו של הנתבע אמר (בעמ' 5): "כשהייתי מעמיס הייתי בקשר עם הנתבע ועם הבחור הזה מעזה".

גרסת הנתבע

3.הנתבע טען בכתב ההגנה כי עסקת היסוד, אשר השיק היווה את תמורתה, נקשרה בין התובע לבין המושך, כי אין לו כל ידיעה עליה, וכי הוא מעולם לא התחייב כלפי התובע לשלם את תמורת השיק שחזר, ואף לא שילם 3,000 ₪ לתובע כחלק מהחזר שווי השיק.

4.בישיבת בית המשפט ביום 13.1.2013 העלה הנתבע גרסה עובדתית אשר זכרה לא בא בכתב ההגנה, ואשר קשרה אותו לעסקה ולשיק האמור. לדבריו, הוא שימש נאמן של באשיר, אשר רכש תפוחים מהתובע ושילם לו באמצעות השיק. הנתבע הודה כי הפרטים על גבי השיק (למעט חתימת המושך) מולאו בכתב ידו, בהתאם לבקשת באשיר, וכי הוא (הנתבע) מסר את השיק לידיו של התובע. לדבריו, באשיר המתגורר בעזה הוא אשר שילם לתובע 3,000 ₪ על חשבון השיק שחזר כבלתי נפרע. בישיבה ביום 21.2.2013 הוא טען (לראשונה) כי עבד כשכיר אצל באשיר.

בישיבה ביום 21.2.2013 העיד מטעם הנתבע חקלאי ששמו אחמד אבו-ריא, וסיפר כי הנתבע פעל מטעמו של באשיר, אשר רכש סחורה מחקלאים ישראליים, וביניהם שתילים ממשתלתו בשדה אליעזר.

מעמדו של הנתבע

5.אני מקבל כאמינה את עדותה של אשת התובע, אשר סיפרה על ביקורו של הנתבע בביתה, ועל חשדנותה לגבי השיק המשוך על בנק פלסטין והבטחת הנתבע לשלם את תמורתו במזומן. עדות זו קיבלה חיזוק מה בעדותו של שמעון לוי, אשר סיפר כי הנתבע הגיע אל ביתו של התובע.

הנתבע בעדותו נמנע מלמסור גרסה על ההתרחשויות בביתם של התובע ואשתו, ולא נתן הסבר כיצד דבריו בדיון ביום 13.1.2013 - בהם הודה כי הוא אשר מילא את הפרטים על גבי השיק, בהתאם להוראת באשיר - עולים בקנה אחד עם טענתו בכתב ההגנה, לפיה מעולם לא היה קשור לעסקה עם הסוחר מעזה.

על המהות המשפטית של הקשר בין הנתבע לבאשיר אנו למדים מהעובדות, ולא מההגדרות בהן בחר הנתבע להשתמש (תחילה הכריז על עצמו כ"נאמן" ולאחר מכן כ"שכיר" של באשיר).

6.נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת (סעיף 1 לחוק הנאמנות, התשל"ט - 1979). שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי (סעיף 1 לחוק השליחות, התשכ"ה - 1965). סעיף 8 לחוק השליחות קובע חובת נאמנות של השלוח כלפי השולח.

על תחולת דיני הנאמנות ביחסים שבין שולח ושלוח ראו: ע"א 84/80 כמאל קאסם נ' ד"ר נאדים קאסם, פ"ד לו(3), 60 (1983).

גרסתו העובדתית של הנתבע מצביעה על היותו שלוחו של באשיר, כמי ששימש כ"ידו הארוכה" בשטח מדינת ישראל. העובדות שתיאר הנתבע מצביעות על היותו שלוח, החב חובת נאמנות לבאשיר, השולח.

7.מגרסתה של אשת התובע, אשר קיבלה את השיק מידיו של הנתבע, עולה כי היא לא ידעה שהנתבע פועל כשלוח של באשיר. היא ראתה בשיק את אמצעי התשלום בו ביקש הנתבע לשלם בגין התפוחים שנמכרו לו, ולא לבאשיר. הנתבע, שראה עצמו כשלוחו של באשיר, לא העמיד אותה על טעותה, או שמא נכון יותר לומר - על מיהות המתקשרים, כפי שהוא ראה לנגד עיניו.

8.מאחר ותביעת התובע מבוססת על עסקת היסוד, ולא על השיק, הרי שההכרעה במחלוקת איננה מצויה בתחום דיני השטרות, כי אם בתחום דיני החיובים הכלליים. לפיכך, עניין לנו בדיני השליחות הכלליים, ולא בתחולת דיני השליחות על דיני השטרות.

לממשק שבין דיני השליחות לבין דיני השטרות ראו: ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 798 (1994)).