סע"ש 9995-10-16

לפניי בקשת הנתבעת, כי אורה למזכירות להתיר לה לעיין בכל המסמכים שבתיק זה.

התובע מתנגד לבקשה.

הטעם לבקשה הוא כי בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה גם בקשה לעיקול זמני במעמד צד אחד, אשר נדחתה.

ההחלטה הדוחה את בקשת העיקול, שכאמור הוגשה במעמד צד אחד, נחתמה במעמד צד אחד, כך שגם היא חסויה לצד שכנגד.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה להלן ההחלטה-

1. תקנה 366 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות) אשר כותרתה "הדיון בבקשה" קובעת, בין היתר, כך:

   (א)בקשה למתן סעד זמני תידון במעמד הצדדים, ואולם רשאי בית המשפט ליתן צו על פי צד אחד, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שההשהיה שבקיום הדיון במעמד הצדדים תסכל את מתן הצו או תגרום למבקש נזק חמור.

   (ב)על אף האמור בתקנת משנה (א), יידונו בקשות לצו עיקול זמני, צו הגבלת שימוש בנכס וצו תפיסת נכסים במעמד צד אחד, אלא אם כן שוכנע בית המשפט כי אין בקיום דיון במעמד הצדדים כדי לסכל את מתן הצו.

2. תקנה זו חלה בבית הדין מכוח תקנה 129 (1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991.

3. מהוראת התקנה עולה, כי הגשת בקשה במעמד צד אחד היא הכלל כאשר מדובר בסעד מסוג של עיקול זמני. הטעם לכך הוא, כי גילוי הבקשה לצד שכנגד טרם מתן ההחלטה, עלול לסכל את מטרתו של הצו המבוקש, שהיא בין היתר מניעת הברחת נכסים, או פעולה אחרת אשר עלולה להכביד על מימוש פסק הדין ככל שיינתן לטובת מבקש העיקול.

4. כאמור, מנוסח התקנה עולה, כי דרך המלך לשמיעת הדיון בבקשה למתן צו העיקול היא שמיעתה במעמד צד אחד, והוא הדין בערעור על סירוב לתת צו כאמור (ד"ר י. לובוצקי, סדר הדין במשפט העבודה, הוצ' לאור של לשכת עורכי הדין, מהדורת 2016, פרק 18, עמ' 31).