סע"ש 9467-10-15

לפניי בקשה לחיוב המשיב/התובע, תושב הרשות הפלסטינית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה של המבקשת/הנתבעת (להלן: הבקשה), וזאת בעיקר בשל אי עמידת התובע בחיוב הוצאות שנפסקו לחובתו בהחלטת בית הדין (כב' השופטת הרמל), מיום 21.6.2016, במסגרת בקשת התובע לתיקון כתב התביעה (להלן: החלטת ביה"ד).

התובע מתנגד לבקשה וטוען, כי כל מטרתה לחסום את גישתו לבית הדין ולהפעיל עליו לחץ, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. לטענת התובע, אי תשלום ההוצאות שנפסקו לחובתו נובע ממצבו הכלכלי הקשה לאחר שפוטר מעבודתו בנתבעת ללא הודעה מוקדמת, ועל כן הוא מבקש לשאת בתשלום ההוצאות בסיום ההליך, על ידי קיזוז סכום ההוצאות מכל סכום שייפסק לו. התובע אף מוסיף וטוען כי סיכויי התביעה גבוהים, שכן במסגרת הראיות שיציג בהליך יוכחו כלל רכיבי התביעה.

בסעיף 8 לתגובת התובע אף נטען, כי בעבר הפקיד סך של 2,000 ₪ כערבות, אולם טענה זו לא נתמכה בתצהיר התובע שהוגש לתמיכה בבקשה, ולא נמסרו פרטים כלשהם אודות חיוב קודם של התובע בהפקדת ערובה.

התובע אף נמנע מלהבהיר עד כה את הטענה שבסעיף 8 לתגובתו, חרף החלטתי מיום 3.12.2016.

דיון והכרעה 

הבקשה הוגשה במעמד הדיון שהתקיים ביום 14.11.2016, בעת שכבר נכנס לתוקפו התיקון לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין)(תיקון), התשע"ו-2016, שעניינו לערובה לתשלום הוצאות וכך הוא קובע:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה"

(116א(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991, להלן: תקנות ביה"ד לעבודה).

לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, התגובה, התשובה, ובכל יתר המסמכים שבתיק בית הדין, השתכנעתי כי דין הבקשה להתקבל, מן הטעמים הבאים: