סע"ש 8867-08-16

1.בפני מונחת בקשה שהוגשה על ידי הנתבעים (להלן: "הנתבעים"), ובה הם מבקשים כי בית הדין יורה לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם בהליך (להלן: "הבקשה"). הבקשה הוגשה במסגרת תביעה שהוגשה כנגד הנתבעים על ידי התובע, ואשר הינו המשיב לבקשה (להלן: "התובע").

2.התובע הינו תושב היישוב עראבה אשר בשטחי הרשות הפלסטינית, והתביעה הוגשה על סך של 97,342 ₪, ובה נתבעו זכויות שונות מתחום משפט העבודה, ולאור טענתו של התובע שהוא עבד אצל הנתבעים בעבודות חקלאות בין השנים 2010-2003.

3.הנתבעים טוענים בבקשתם, בין היתר, כי התביעה הוגשה בשיהוי רב וסיכוי התביעה אף הינם קלושים ביותר. עוד טוענים הנתבעים, כי במידה ותידחה התביעה, הם יתקשו לגבות את ההוצאות מהתובע. מנגד, התובע טוען, בין היתר, כי הנתבעים מנסים להכביד עליו בניהול התביעה, וכי זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית.

4.התשתית הנורמטיבית – תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, וזאת כאשר בית המשפט נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הטלתה של הערובה. בהקשר זה נקבע, כי תקנה 519 נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כשנראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה קלושים (ע"א 6477/97 ויינשטיין נ' ליברמן, ניתן ביום 13.1.1998). תקנה 519 אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהיעדרה (עד התקופה האחרונה) של תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת את הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

5.בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, וכפי שזו פורטה בע"ע 1424/02 אבו נסאר – SAINTPETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 6.7.2003), נקבעו מספר מבחנים אשר לפיהם בית הדין יקבע באם יש מקום להטיל על תובע שהינו עובד זר בהפקדת ערובה. כך, ובין היתר, נפסק שם כדלקמן: "הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע... במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים; הסיכוי המשני במהלך הוא יכולת גבית הוצאות הנתבע מהתובע. אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא מפאת עוניו ידחה התובע משעריו של בית המשפט" (ראו גם ע"ע 13652-10-13 AMLESET – י.ב. שיא משאבים בע"מ, ניתן ביום 9.4.2014).

6.ביום 29.6.2016 פורסמה ברשומות תקנה 117א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, אשר כבר נכנסה לתוקף במועד שבו ניתנת החלטה

זו, ובה נקבע כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו".

7.מלשונה של התקנה, עולה כי נקודת המוצא ביחס למי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח של אחת מהמדינות שהינה חברה באמנה (ותושבי הרשות הפלסטינאית בתוכם), היא כי לבקשת הנתבע/ים על בית הדין להורות לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע/ים. החריג יחול באחד מהמקרים הבאים: כאשר התובע הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו; כאשר התובע הראה כי הנתבע יוכל להיפרע ממנו אם התביעה תידחה; או מטעמים מיוחדים שיירשמו.