ט' נ' מיכאלי

1.בפנינו תביעתו של מר י.ט.(להלן: "התובע") כנגד משה מיכאלי (להלן: "הנתבע") בגין זכויות להן הוא זכאי, לטענתו, אגב יחסי העבודה בין הצדדים ובעקבות סיומם.

יודגש כבר עתה, כי לאחר שמיעת הראיות שבתיק ועיון בכל המסמכים שהוגשו, אנו סבורים כי דין תביעת התובע להתקבל בחלקה.

טענות התובע

2.לטענת התובע הוא הועסק במחסן למשקאות ומוצרי מזון (להלן: "העסק") מחודש מרץ 1996 ועד ל- 8.11.12 או בסמוך לכך, מועד בו לטענתו פוטר לאלתר ושלא כדין. ממועד תחילת עבודתו ועד לחודש יוני 2003 המחסן היה בבעלותו ו/או בניהולו של מר יוסף מיכאלי, אחיו של הנתבע ומ- 1.7.03 הועבר לבעלותו ו/או ניהולו של הנתבע.

במהלך כל התקופה, כך לטענתו, הועסק התובע כעובד כללי, 6 ימים בשבוע. בין היתר, תפקידו כלל לבצע הפקדות של כספי העסק לבנק.

3.לטענת התובע על היחסים בין הצדדים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף היבוא, היצוא, המסחר והשירותים מיום 21.2.97 ומספרו 7010/77 (להלן: "ההסכם הקיבוצי"), אשר הוראותיו הורחבו על כל העובדים והמעסיקים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות במחוזות תל אביב והמרכז בצו הרחבה (להלן: "צו ההרחבה בענף המסחר").

ברשימת הענפים עליהם חלים ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה מופיע ענף המזון, משקאות קלים ומשקאות חריפים, הרלבנטיים לענייננו.

4.ביום 17.10.12, בסמוך לשעה 11:00 נשדד התובע עת היה בדרכו לבנק. במהלך השוד נפצע קשה בעיניו. לאחר השוד נלקח לתחנת משטרה ולטיפול רפואי. נוכח מצבו הרפואי יצא לחופשת מחלה עד 7.11.12, לאחריה התייצב בעבודה.

5.עם שובו, דרש ממנו הנתבע להשיב לעסק את הסכום שנשדד כתנאי להמשך עבודתו. התובע הבהיר כי אין באפשרותו להחזיר סכום זה, אז התבקש לוותר על פיצויי הפיטורים. משסירב לדרישה זו, נדרש לעזוב את המקום.

למעשה, התובע פוטר לאלתר, ללא הודעה מוקדמת ומבלי שקיבל פיצויי פיטורים.

6.עוד טוען התובע שבהתאם לתלושי השכר, הוא לא בוטח בקרן פנסיה כמתחייב, לא קיבל דמי הבראה ופדיון חופשה במהלך עבודתו ולא קיבל גמול שעות נוספות.

7.פנייה באמצעות בא כוחו מיום 8.3.13, בה דרש להעביר לעיונו פנקס חופשה, כרטיסי נוכחות והודעה על תנאי עבודה - הושבה ריקם.

טענות הנתבע

8.הנתבע מנהל חנות לממכר משקאות הממוקמת במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. בשנים האחרונות, לאור מצבו הרפואי ונסיבות עסקיות שונות, העסק מצוי במצב קשה ומתכלכל בקושי רב.

9.כחלק ממעשי חסד רבים שעושה הנתבע, הוא מעסיק אנשים בעלי מוגבלויות וביניהם התובע. בהתאם, ראה בו בן בית ומעולם לא פיקח על שעות עבודתו. במסגרת עבודתו, היה התובע מפקיד את תקבולי העסק, גובה כספים מלקוחות ופותח את המחסן לצורך הוצאת סחורות.

10.במהלך השנים, נתפס התובע לא אחת גוזל כספים וסחורות מהנתבע. לאחר השבת חלק מהכספים, הנתבע הבליג מתוך טוב ליבו ומתוך אמונה שהתובע ייטיב דרכיו - אך לא כך היה.

11.הנתבע מכחיש את תקופת העסקה הנטענת וטוען שהתובע עבד אצלו מיום 1.7.03 ועד למועד בו עזב את העבודה, נובמבר 2012. לפני מועד זה עבד אצל קרוב משפחתו של הנתבע. בהתאם להסכמות, היה על התובע לעבוד 8 שעות ביום, כאשר בזמן זה קיבל גם חצי שעת הפסקה (שלא קוזזה משכרו). חרף סיכום זה, התובע הופיע לעבודה כרצונו ועזב את העסק כראות עיניו.

ארוחת הצהרים, בעלות של כ- 30 ₪ ליום, סופקה על ידי הנתבע.