סע"ש 62859-09-14

לפניי בקשת הנתבעים להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם בתביעה ע"ס כ 120,000 ₪ שהוגשה נגדם.

ברקע הדברים יוזכר כי התביעה במקורה הוגשה נגד נתבעת 1 בלבד. בקדם המשפט שהתקיים נוכח טענותיה של זו בכתב ההגנה, ואף נוכח דברי התובע עצמו, טען ב"כ התובע כי "בשלב זה" אינו מבקש מחיקתה של נתבעת 1 אלא הוספתו של נתבע 2. בהתאם לכך, כך ארע לאחר עיכובים רבים ולאחר שנפסקו הוצאות כנגד התובע.

ביום 25.5.16, התקיים קד"מ נוסף, במהלכו הודיע התובע כי יעמוד על תביעתו תוך שיצמצם אותה לתקופה שלא התישנה (פירוט לגבי סכומי התביעה המעודכנים מעולם לא הוגש), וכפי שהודיע , הסכים בהמשך לוותר על רכיב תביעה נוסף. בקדם המשפט ביקשו הנתבעים כי תוטל ערובה להוצאות על התובע. זאת, מהנימוקים הבאים: הנתבעת 1 טענה כי יש לחייב בערובה שכן אין ראשית ראיה ליחסי עבודה בין התובע לנתבעת 1, וכי ודאי שאמורים הדברים ביחס לתקופה עליה טוענים להתיישנות. הנתבע 2 טען אף הוא להיעדר יחסי עובד- מעביד עם התובע וכי עם צירופו לתביעה, לא נטענה כל עילת תביעה נגדו. התובע ביקש להגיש את תגובתו בכתב.

בתגובתו טען מספר טענות:

ראשית, כי הבקשה לא לוותה בתצהיר, ועל כן דינה להידחות.

שנית, הפנה לרישיונות העבודה אשר לכאורה צורפו לכתב התביעה, בטענה כי היותם מסמכים הקושרים את התובע לנתבעים. וכן, צרף העתק מכתב אשר נשלח ממשרד בא- כוחו למשרדה של ב"כ נתבע 2, אותו כינה בבקשתו "מכתב בדבר סילוק הוצאות", וזאת לדחיית הטענה בדבר אי יכולת גביה.

ולבסוף, הפנה לפסיקה ובין השאר להלכת אבו נאסר (ע"ע (ארצי) 1424/02 אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (6.4.2003)), אשר תאוזכר לקמן בדיון אודות המסגרת הנורמטיבית.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר כי זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה. לצד זאת, נפסק כי זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו (ראה: רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים (30.5.2004)).