סע"ש 62408-12-14

א.בבקשה שבפנינו עותרת הנתבעת למחיקת התביעה, מהשתובע לא קיים צו גילוי ועיון במסמכים, שניתן ע"י ביה"ד (19.6.16, כב' הרשמת ע. ריכטמן).

טוענת הנתבעת כי בניגוד לצו, העביר התובע (1.8.16) אחד משלושה (סוגי) מסמכים שנקבעו בצו וחרף פניות רבות לתובע, לא גילה המתחייב. משכך, משהודיע (28.12.16) כי אין בכוונתו לקיים הצו – עתרה למחיקת התביעה, כאמור בתקנה 46 לתקנות ביה"ד (סידרי דין), התשנ"ב-1991 ("התקנות").

ב.התובע בתגובתו עתר לדחיית הבקשה, תוך שטען כי "רוב רובם של המסמכים" הועברו לנתבעת הן תצהיר גמ"ס והן משצורפו לתצהיר ע"ר מטעמו, למעט מסמכים שאינם רלוונטיים/אינם ברשותו.

הבקשה נועדה אך לסרבל ההליך ולהכביד על התובע יתר על המידה. התובע שוהה בשליחות מחוץ לגבולות המדינה, ויאשר הצהרתו (עבד במדינה ובנתבעת), עם הגיעו ארצה לקראת הדיון הקבוע לספטמבר 2017.

ג.בתשובתה עתרה הנתבעת לקבל בקשתה, תוך חיוב התובע בהוצאות. תגובת התובע אין בה יותר מנסיון להטעות את ביה"ד. רוב רובם של המסמכים לא הועבר ע"י התובע.

התובע אף לא פירט כיצד, אם בכלל, פעל להשגת המסמכים שגילויים נתבקש, מה גם שמגיע הוא לארץ לעיתים תכופות, ולא בכדי לא צרף תדפיס יציאות וכניסות במשך 8 חודשים (ואף לא טען שלא שהה בארץ בזמן זה).

טופסי 106 בידיו/יכול לקבלם ממעסיקיו.

משעולה כי אין התובע מתכוון לקיים הצו – ומשהודיע שאין בדעתו לקיים הצו – יש לקבל הבקשה, תוך חיוב התובע בהוצאות שכ"ט.

ד.ההכרעה

אין בתגובת התובע כדי מענה או הסבר למתחייב מהצו.

חד הוא לנו אם הנתבעת טרחה מעט או רבות, ע"מ לקיים הצו – או אם יש בכך נטל כזה או אחר על התובע. כך או כך, הצו יקויים, כפי שניתן.

בהתאם – ניתנת בזאת לתובע ארכה בת 21 יום לקיום הצו, ככתבו וכלשונו, כך שיגיש תצהיר גמ"ס כדין, אליו יצורפו כל המסמכים כפי שנקבע (וכמפורט בבקשה). עותק יועבר לביה"ד.