סע"ש 59616-02-16

1.בפניי מונחת בקשה שהוגשה על ידי הנתבע (להלן: "המבקש"), וזאת להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בתיק (להלן: "הבקשה"). הבקשה הוגשה במסגרת תביעה שהוגשה כנגד המבקש על ידי התובע בתיק זה, ואשר הינו המשיב לבקשה (להלן: "המשיב"). המשיב הינו תושב תיאסיר אשר בשטחי הרשות הפלסטינית, והתביעה הוגשה על סך של 91,786 ₪, ובה נתבעו הזכויות הבאות – הפרשי שכר מינימום, פיצוי בגין אי-מסירת הודעה לעובד, פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פיצוי בגין אי-הנפקת תלוש שכר.

2.המבקש טוען בבקשה כי תביעת המשיב, המתגורר ביישוב אלעוג'ה, הוגשה על סך של 174,596 ₪. עוד טוען המבקש, כי התביעה הינה נטולת בסיס עובדתי ולא צורף לה ולוּ בדל מסמך או ראשית ראיה, וכי המשיב לא הציג אישורי עבודה על שם המבקש. זאת ועוד, בהתאם לתעודת עובד הציבור אשר צורפה לבקשה, לא מופיע כי המבקש אי פעם ביקש להנפיק רישיונות עבודה למשיב בתקופה הרלוונטית לתביעה. המבקש אף טוען כי המשיב הגיש תביעה ביחס לשנים החופפות לכתב התביעה דכאן, כנגד נתבע אחר (קיבוץ בית הערבה), ואשר נידונה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים.

3.המשיב טוען מנגד, כי מטרת הבקשה הינה ניסיון אחרון ונואש להניא אותו מניהול התביעה, ולאחר שהועסק בתנאים שרחוקים מתנאים מינימליים, ופוטר בדרך שאינה דרך. עוד טוען המשיב, כי זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית, וכי אין לחסום את דרכו לבית המשפט.

4.התשתית הנורמטיבית – תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, וזאת כאשר בית המשפט נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הטלתה של הערובה. בהקשר זה נקבע, כי תקנה 519 נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כשנראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה קלושים (ע"א 6477/97 ויינשטיין נ' ליברמן, מיום 13.1.1998).

5.תקנה 519 אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהיעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, וכפי שזו הובאה בע"ע 1424/02 אבו נסאר – SAINTPETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 6.7.2003), נקבעו מספר מבחנים אשר לפיהם בית הדין יקבע באם יש מקום להטיל על תובע שהנו עובד זר, הפקדת ערובה.

6.כך, ובין היתר, נפסק שם כדלקמן: "הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע... במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים; הסיכוי המשני במהלך הוא יכולת גבית הוצאות הנתבע מהתובע. אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא מפאת עוניו ידחה התובע משעריו של בית המשפט" (ראו גם ע"ע (ארצי) 13652-10-13 AMLESET – י.ב. שיא משאבים בע"מ, ניתן ביום 9.4.2014).

7.מן הכלל אל הפרט – לאחר עיון בבקשה והנספחים שצורפו לה, כמו גם בתגובת המשיב, וכן בכתב התביעה שהוגש בתיק, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

8.אציין כבר עתה, כי לכתב התביעה צורף מסמך אחד בלבד – "תדפיס רישיונות" מיום 15.11.2015, ואשר הונפק לכאורה על ידי המינהל האזרחי, ואשר מצוינות בו תקופות עבודה שבהן הוצא למשיב רישיון עבודה על שם המבקש. התקופות המצוינות במסמך זה התיישנו ברובן המוחלט ביחס לתביעה (שהוגשה ביום 7.3.2016), וכאשר חלק מועט מהרישיונות מתייחס לתקופה שלא התיישנה, ועד ליום 30.11.2010 לכל המאוחר. עם זאת, ראוי לציין ביחס לכך את הטענה (שאין מקום להכריע ביחס אליה כעת, לכאן או לכאן), המועלית על ידי נתבעים בתיקים כגון דא, ולפיה עד לשנת 2010 המינהל האזרחי נהג לחדש רישיונות באופן אוטומטי. מכל מקום, נזכיר כי בסעיף 5 לכתב התביעה טען המשיב, כי הוא עבד במבקש עד ליום 31.5.2010. כלומר – גם לשיטת המשיב, אין בהכרח קשר ישיר בין נספח א' לכתב התביעה (תדפיס הרישיונות), לבין תקופת עבודתו.

9.בנוסף אציין כדלקמן – בסעיף 5 לכתב התביעה, כאמור לעיל, טען המשיב כי הוא עבד אצל המבקש מיום 18.12.2008 ועד ליום 31.5.2010, במשך 6 ימים בשבוע, 8 שעות ביום ובשעות 06.00 – 14.00. לעומת זאת, בסעיף 2 לכתב התביעה שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים ביום 5.3.2015 (סע"ש 10670-03-15), על ידי אותו בא-כוח, טען המשיב כי הוא עבד אצל מעסיק אחר – קיבוץ בית הערבה, וזאת מחודש 1/2000 ועד לסוף חודש 6/2011, גם כן במשך 6 ימים בשבוע, 8 שעות ביום ובשעות 06.00 – 14.00.