סע"ש 57483-02-16

התובע הגיש תביעה ע"ס של למעלה מ250,000 ₪ (קרן בלבד) .

לפניי בקשת הנתבעת להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה בתביעה שהוגשה נגדה.

העילות מכחן מבקש הנתבע כי תופקד ערובה הן: ראשית, היעדר ראשית ראיה להוכחת התביעה, כאשר לטענתו בעלי התפקידים הרלוונטיים אצלו כלל אינם מכירים את התובע, קרי לא התקיימו יחסי עובד- מעביד בין הצדדים; והתובע לא הביא ראשית ראיה לקיומם של יחסים אלה ולענין זה- רישיון העבודה שצורף לכתב התביעה אינו ראיה ליחסי עו"מ, מה גם שביחס לרובה של התקופה אליה מתיחס הרשיון חלה תקופת התיישנות. ושנית, היות שהתובע אינו תושב ישראל כי אם תושב הרשות הפלסטינית, ומשכך עולה החשש להיעדר יכולת גביה.

בתגובת התובע טען מספר טענות:

ראשית, כי התובע מובטל מזה חודשים רבים, והטלת ערובה תמנע ממנו פניה לערכאות ובכך פגיעה בזכות חוקתית.

שנית, כי רישיון העבודה אשר צורף לכתב התביעה כן מלמד על יחסי עו"מ, וכי לא הוכח כי התביעה היא תביעת סרק.

ולבסוף, הפנה להלכת אבו נאסר (ע"ע (ארצי) 1424/02 אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (6.4.2003)), אשר תאוזכר לקמן.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר כי זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה. לצד זאת, נפסק כי זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו (ראה: רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים (30.5.2004)).