סע"ש 52184-01-16

1.בפני מונחת בקשה שהוגשה על ידי הנתבע בתיק (להלן: "הנתבע"), וזאת להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו (להלן: "הבקשה"). הבקשה הוגשה במסגרת תביעה שהוגשה כנגד הנתבע על ידי התובע בתיק זה, ואשר הינו המשיב לבקשה (להלן: "התובע").

2.התובע הינו תושב תיאסיר אשר בשטחי הרשות הפלסטינית, והתביעה הוגשה על סך של 278,041 ₪, ובה נתבעו זכויות שונות מתחום משפט העבודה, ולאור טענתו של התובע שהוא עבד אצל הנתבע בין השנים 2015-1998.

3.הנתבע טוען בבקשתו כי התובע מעולם לא הועסק על ידו, ולפחות לא ב-7 השנים שלפני הגשת התביעה. הנתבע ממשיך וטוען, כי לתובע לא היו מעולם היתרי תעסוקה שהונפקו לבקשת הנתבע ב-7 השנים הקודמות למועד הגשת התביעה, וגם המסמכים שהועברו לידי הנתבע ולאחר הגשת התביעה, אינם מראים כי התובע הועסק בפועל על ידי הנתבע. עוד ציין הנתבע, כי לאור לשונה של תקנה 117א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1992 והעובדה שהרשות הפלסטינאית אינה חברה באמנת האג, הרי שעל בית הדין לקבוע ערובה, אלא אם כן יוכיח התובע אחרת – דבר שלא התקיים במקרה זה. זאת ועוד, התובע מתגורר מחוץ לישראל, לא ציין את מענו בכתב התביעה וסיכוי התביעה הינם קלושים.

4.התובע טוען מנגד, בין היתר, כי הוא עבד כ-17 שנים אצל הנתבע, וכי הנתבע גרם לו נזק ראייתי בכך שלא הביא במכוון כל ראיה המעידה על העסקתו. עוד טוען התובע, כי אין לחייב אותו בערובה באופן שיכביד על מימוש זכויותיו, וכי זכות הגישה לבית המשפט הוכרה כזכות יסוד בשיטת המשפט בישראל, ובעיקר כאשר עסקינן כמו במקרה שלפנינו בזכויות קוגנטיות.

5.התשתית הנורמטיבית – תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, וזאת כאשר בית המשפט נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הטלתה של הערובה. בהקשר זה נקבע, כי תקנה 519 נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כשנראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה קלושים (ע"א 6477/97 ויינשטיין נ' ליברמן, ניתן ביום 13.1.1998).

6.תקנה 519 אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהיעדרה (עד התקופה האחרונה) של תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת את הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

7.בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, וכפי שזו פורטה בע"ע 1424/02 אבו נסאר – SAINTPETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 6.7.2003), נקבעו מספר מבחנים אשר לפיהם בית הדין יקבע באם יש מקום להטיל על תובע שהינו עובד זר בהפקדת ערובה. כך, ובין היתר, נפסק שם כדלקמן: "הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע... במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים; הסיכוי המשני במהלך הוא יכולת גבית הוצאות הנתבע מהתובע. אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא מפאת עוניו ידחה התובע משעריו של בית המשפט" (ראו גם ע"ע 13652-10-13 AMLESET – י.ב. שיא משאבים בע"מ, ניתן ביום 9.4.2014).

8.ביום 29.6.2016 פורסמה ברשומות תקנה 117א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, אשר כבר נכנסה לתוקף במועד החלטה זו, ובה נקבע כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו".