מ. נ' א.פ.א. חשמלאים בע"מ

האם התובע פוטר מעבודתו אצל נתבעת והאם פיטוריו נעשו בזמן מחלתו ועקב מחלתו?

אלו השאלות המרכזיות העומדות להכרעתנו בפסק דין זה.

1.התובע הועסק בנתבעת מיום 21.9.16, ועד חודש 7/17. הצדדים חלוקים אודות המועד המדויק בו סיים התובע את העסקתו וכן אודות נסיבות סיום העסקתו. ביום 21.2.18 הגיש התובע תביעה זו בה עתר לתשלום פיצוי בגין אין מתן הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין פיטורים בזמן מחלה, פיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב ובניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח- 1998 (להלן- חוק המוגבלות), פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פיצוי בגין הלנת שכר חודש 7/17 ופיצוי בגין עגמת נפש. סך הכל העמיד התובע תביעתו על 69,051 ₪. במסגרת תצהירו וסיכומיו, זנח התובע את תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים ועל כן, גובה התביעה הוא 61,547 ₪.

טענות התובע

2.התובע עבד מיום 21.9.16 ועד ליום 11.7.17, מועד בו פוטר באמצעות מסרון. תפקידו בנתבעת היה ראש צוות שטח והוא ביצע אותו נאמנה, כאשר הנתבעת אף הייתה מעוניינת בקידומו והכשירה אותו, על חשבונה, לרישיון נהיגה מסוג תוספת ג'. ביום 9.7.17 נפצע במהלך עבודתו ממלגזה שלא הייתה תקנית ומבלי שהודרך תחילה. התובע, הודיע באמצעות מסרון למר יעקב גואטה (להלן- יעקב), מנהל תחום המתכת בנתבעת, אודות התאונה וכי הוא יוצא למנוחה קצרה בתוך המפעל (נספח א-1 בתצהיר התובע). ביום 11.7.17 פנה התובע באמצעות מסרון אל פיני גואטה, מבעלי הנתבעת (להלן- פיני) והודיע לו שהוא מרותק למיטה ומבקש שישלחו עובד לקחת את הרכב (נספח ב-1). באותו היום (11.7.17), קיבל הודעה מיעקב שהודיע לו אודות סיום העסקתו וכן התבקש להשיב את הרכב (להלן- הודעת הפיטורים). ביום 10.7.17, לפני הודעת הפיטורים, שלח התובע הודעה ליעקב בה שיתף אודות אותו הרגשתו במקום העבודה וכי הוא אינו מוערך מספיק ואם הנתבעת אינה מרוצה ממנו, שתיתן לו מכתב פיטורים והוא ימצא עבודה (נספח א-1 בתצהיר התובע). בעקבות הודעת הפיטורים, השיב התובע ליעקב כי הוא מרותק למיטה עם כאבי גב ואינו יכול להשיב את הרכב, כאשר הודעה מתאימה נשלחה אל פיני. כמו כן ביקש לדעת האם מדובר בהודעת פיטורים? יעקב השיב לתובע כי "גמר איתו" (סעיף 14 בתצהיר התובע). ביום 10.7.17 פנה התובע אל רופא המשפחה, שהפנה אותו לבדיקות שונות. בהתאם לאישורי מחלה, שהה התובע בתקופת מחלה מיום 10.7.17 ועד ליום 1.10.17 (נספח ב' בתצהיר התובע). ביום 16.7.17 עשה התובע שימוש אישי ברכבה של הנתבעת לטובת בדיקה, באותה נסיעה ביצע תאונה, שלא גרמה נזק לרכבה של הנתבעת, אולם הרכב הנפגע, ניזוק קלות. התובע הודיע אודות התאונה לנתבעת (נספח ג' לתצהיר התובע). עוד טען התובע כי אין בשימוש ברכבה של הנתבעת לאחר הודעת הפיטורים כדי לאיין את הודעת הפיטורים (סעיף 17 לתצהיר התובע). ביום 18.7.17 פנה אשר גואטה, מנכ"ל הנתבעת (להלן- אשר), אל התובע וציין בפניו את העובדה כי נעשה שימוש ברכב. כמו כן, ביקש אשר בשנית את אישורי המחלה (סעיף 20 בתצהיר התובע), והם הועברו בהתאם.

3.ביום 6.8.17, קיבל התובע מסרון מאשר, אליו צירף מכתב הזמנה לשימוע. התובע השיב לאשר כי פוטר על ידי יעקב. בתגובה כתב אשר , כי ליעקב אין סמכות לפטר ועל כן, אינו מפוטר והוא מוזמן לשימוע. לטענת התובע, יעקב היה בעל סמכות לפטר ולראיה, אף במכתב ההזמנה לשימוע ציינה הנתבעת כי השימוע יכול להתקיים בפני יעקב. בנוסף, יעקב פיטר עובד נוסף, אליהו גל. לטענת התובע, הוא פוטר שלא כדין ביום 11.7.17, בעודו שוהה ביום השני למחלתו עקב תאונת עבודה ובגלל יציאתו למחלה. ביום 10.8.17, פנה התובע באמצעות ב"כ אל הנתבעת במכתב התראה ׁוהנתבעת השיבה למכתבו באמצעות ב"כ. לאחר שלושה שבועות, הנתבעת עשתה ניסיון נלוז לחזור בה מהודעת הפיטורים לאחר שהבינה כי מעשיה היו לא כדין (סעיף 30 בתצהיר התובע). אין לראות בהודעת הפיטורים, בהודעה שנמסרה "בעידנא דריתחא" שכן הנתבעת לא חזרה מהודעת הפיטורים, בסמיכות הזמנים, מה גם שבין התובע לבין יעקב לא התעורר ויכוח או כעס.

4.בשל כל האמור לעיל, עתר התובע לתשלום זכויות שונות מכח מערכת יחסי העבודה: אי מתן הודעה לעובד- לטענת התובע, הנתבעת לא מסרה בידו הודעה המפרטת את תנאי העסקתו, שכרו זכויותיו ונהלי העבודה, בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיום וקבלה לעבודה), תשס"ב- 2002 (להלן- חוק הודעה לעובד). אשר על כן, עתר התובע לפיצוי בסך 5,000 ₪; פיטורים שלא כדין ואי עריכת שימוע- לפני פיטוריו, לא נמסרה לו הזמנה לשימוע בכתב או בעל פה, אלא רק בדיעבד לאחר שלושה שבועות. הוא פוטר באמצעות מסרון בצורה בוטה ופוגענית, בעודו שוהה ביום השני למחלתו בגין תאונת עבודה. הוא נותר מחוסר עבודה בבוקרו של אותו היום ללא הכנה מוקדמת. הנתבעת ניסתה להכשיר את הודעת הפיטורים וזימנה אותו לשימוע באמצעות הוספת טענות שונות ומשונות שאלמלא היציאה לחופשת מחלה, זימון כזה לא היה מתקבל והוא היה ממשיך בעבודתו (סעיף 35.ז בתצהיר התובע). אף אם היה התובע מגיע לשימוע אליו הוזמן, עדיין היה בו משום שימוע פיקטיבי שכל מטרתו להכשיר את השרץ, כאשר ההחלטה בדבר הפיטורים התקבלה כבר ביום 11.7.17. הזימון לשימוע אין בו כדי לאיין את הפגיעה וההפרה החוקית שהנתבעת ביצעה. בשל האמור עתר התובע לפיצוי בסך של 7,000 ₪; פיטורים בזמן מחלה- במועד בו פוטר התובע ,11.7.17, היה התובע בתקופת אי כושר בשל תאונת העבודה, בהיותו בחופשת מחלה, שכן 11 הימים הראשונים בתקופת אי הכושר נחשבים לימי מחלה משום שהמעסיק נושא בתשלום עבור ימים אלו (סעיף 36.א בתצהיר התובע). לטענת התובע, העובדה כי פוטר ביום השני למחלתו מלמדת כי פוטר אך בשל נזק הגוף שארע לו ולא משום סיבה אחרת. חובת תום הלב מחייבת המתנה של לפחות התקופה במהלכה קיבל דמי פגיעה כדי לחוות דעה ביחס להמשך עבודתו. הנתבעת לא שאלה אודות צפי חזרתו לעבודה. על כן, טען התובע כי פיטוריו נעשו בניגוד להוראות חוק דמי מחלה ובשל כך עתר לפיצוי בסך 21,000 ₪ (שלוש משכורות); פיטורים בחוסר תום לב ובניגוד להוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות- לטענת התובע, מוגבלות הפיזית הזמנית נכנסת להגדרת "מוגבלות" בהתאם להוראות חוק המוגבלות. הנתבעת לא בחנה האם הוא כשיר לתפקיד ולא בחנה תפקיד חלופי. בשל הנזק בגבו של התובע, נמנעה ממנו האפשרות לבצע את העבודה בנתבעת. סעיף 8 לחוק המוגבלות קובע איסור הפלייה מחמת מוגבלות ועל כן, פיטוריו נעשו בניגוד לדין. העובדה כי שהה בביתו כשלושה חודשים בגין תאונה שהוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, תוך שהוא מקבל ימי מחלה מהרופא, מהווה חזקה לפיה היה עם לקות שמנעה ממנו לבצע פעולה אחת או יותר מתחום חיו העיקריים. בשל האמור, עתר התובע לפיצוי בסך 15,000 ₪; הודעה מוקדמת- הנתבעת לא נתנה לו הודעה מוקדמת כנדרש ממנה על פי דין. העובדה כי שהה בתקופת תאונת עבודה, אין בה כדי לאיין את זכאותו. אף הזמנה התובע לשימוע מאוחר, אין בה כדי לשנות מאומה. על כן, עתר התובע לתשלום 10 ימי הודעה מוקדמת ובסך של- 2,500 ₪; הלנת שכר עבודה – לטענת התובע הנתבעת הלינה את שכרו לחודש 7/17 אשר היה צריך לעמוד על 3,100 ₪, בשים לב כי אך ביום 5.12.17, שולם לו סך של 2,150 ₪. במסגרת עבודתו נדרש התובע לאסוף עובדים מביתם ועל כן, רוב ימי העבודה לא החתים כרטיס נוכחות ושעות העבודה דווחו באמצעות דוח שעות שהועבר אל אפרת, מזכירה בנתבעת (להלן- אפרת) ועל בסיס האמור, קיבל שכרו. ביום 31.7.17, העביר התובע את דוח השעות שלו אל אפרת באמצעות הודעת 'וואטצאפ' (נספח ז' בתצהיר התובע). ביום 14.8.17 התקשר התובע אל אפרת וביקש לדעת מדוע לא קיבל שכר. ביום 16.8.17, ביקשה אפרת באמצעות דוא"ל כי ילח אליה דוחות רק באמצעות המייל והיא חסמה את התובע בתכנת 'הוואטצאפ' (תכתבות המייל צורפה כנספח ח' לתצהיר התובע). לטענת התובע החל בחודש 3/17 הוא היה מעביר לאפרת הדוחות שלו ושל עובדים אחרים באמצעות 'וואטצאפ' ללא כל בעיה (הודעות 'וואטצאפ' צורפו כנספח ט' לתצהיר התובע). ביום 16.8.17 ביקשה אפרת מהתובע להגיע לקחת את הצ'ק. בעקבות פנייתה של אפרת ביום 21.8.17 במסגרתה נשאל התובע מדוע אינו מגיע לקחת את הצ'ק, השיב התובע טלפונית כי אינו יכול להגיע מפאת תאונת העבודה. התובע ביקש כי שכרו יופקד לחשבונו. אפרת שללה את האופציה ולא נתנה לו אופציה אחרת מלבד לסור למפעל. בשל חוסר ברירה, אישר התובע כי ההמחאה תשלח אליו בדואר רשום (נספח י' בתצהיר התובע). הדואר בושש מלהגיע ובשל האמור נעשו פניות חוזרות ונשנות אל אפרת. רק לאחר שההמחאה התקבלה חזרה אצל הנתבעת, פעלה הנתבעת להפקיד את השכר בחשבונו וזאת ביום 5.12.17. לטענת התובע, היה על הנתבעת לפעול להפקדת שכרו לפחות בתקופה בה הוא הודיע לאפרת כי לא קיבל את ההמחאה. על כן, עתר התובע לתשלום פיצויי הלנה בסך של 3,547 ₪; עגמת נפש – בשל התנהלות הנתבעת, אשר גרמה לו לטרחה מרובה ונזקים כלכליים עתר התובע לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 7,500 ₪.

טענות הנתבעת

5.הנתבעת הכחישה טענות התובע לטענתה התובע הועסק אצלה מיום 21.9.16 ועד ליום 9.7.17. תחילה כמלגזן ולאחר מכן בתפקיד כללי, שכלל ביצוע נסיעות והעברת ציוד לכל הנדרש לפעילות החברה או למעבר מפעל הנתבעת, שבאותה העת הועבר מהעיר אשדוד למושב תימורים. אשר, האחראי על קליטת עובדים, תנאי העסקתם וסיומה, קיבל את התובע לעבודה וסיכם עמו שכרו. יעקב, המשמש כמנהל תחום המתכת אצלה, היה הממונה של התובע ולרוב נתן לו הנחיות עבודה. התובע התאפיין בבעיות משמעת ובעל "ראש קטן". כך לעיתים נתפס התובע מעשן נרגילה בחצרי הנתבעת, כאשר הנתבעת העירה לו מספר פעמים. לאור מצוקת עובדים, נתנה לתובע מספר הזדמנויות. במסגרת העבודה ולצרכיה, מימנה הנתבעת בחודש 3/17 קורס הכשרת נהיגה לרישיון ג' ובמהלך חודש 5/17 הצמידה לתובע רכב. מימון הקורס בעלות של 2,900 ₪ נעשה מתוך התחייבות לעבוד בחברה משך שנתיים. ביום 17.5.17 נחתם בין הצדדים הסכם לפיו אם יסיים העסקתו לפני כן , ישיב התובע את עלות הקורס (נספח א'2 בתצהיר של אשר). ביום 9.7.17 ולפי טענת התובע, הוא היה מעורב בתאונת עבודה עת עבד על מלגזה. לטענת הנתבעת לא היו כשלי בטיחות ובכל מקרה, מדובר בטענה לא רלוונטית. באותו היום נשאר התובע לעבוד כרגיל. ביום 16.7.17, בעוד התובע טוען למחלה, עשה שימוש ברכב הנתבעת וגרם לתאונה באשמתו (נספח ב' בתצהיר אשר).