סע"ש 48415-11-14

לפני בית הדין בקשת הנתבע לחייב את התובע בהפקדת ערובה.

1. הנתבע טען כי לא העסיק את התובע לפחות ב-7 השנים שקדמו להגשת התביעה. לטענתו, התובע לא צרף לכתב התביעה או לתצהיר עדות ראשית מטעמו מסמכים שיש בהם ראיה, ולו לכאורה, לכך שהועסק על ידי הנתבע בתקופה האמורה. בנוסף, לא מתקיימים בתובע החריגים שנקבעו בחוק, היינו התובע לא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע ממנו באם תידחה התביעה ולא הראה טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה. בנסיבות אלה, בהתאם לתקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991, על בית הדין לקבל את הבקשה ולהורות על הפקדת ערובה. עוד טען הנתבע כי התובע אינו תושב ישראל, לא מסר את מענו במסגרת כתב התביעה וסיכויי התביעה קלושים וגם מטעמים אלה יש להורות על חיוב התובע בערובה.

2. התובע התנגד לבקשה, טען כי היא קנטרנית ומטרתה להכביד על התובע ולחסום בפניו את הדרך לבית הדין ונוסח הבקשה מלמד על התנהלות הנתבע כלפי עובדיו. לטענתו, סיכויי התביעה אינם קלושים כנטען, כיוון שמר נביל עבד אלראזק, מר ראיד פראגמה (ראיד דראגמה) ומר עמאר קאסם אבו מוסחן (להלן "נביל, ראיד ועמאר) אשר מופיעים כמעסיקים של התובע, הם עובדים של הנתבע, והוא נהג להוציא רישיון על שמם. בתיקים אחרים טען הנתבע כי הם קבלנים של הנתבע, אך הנתבע לא הציג הסכם קבלנות ובפועל הוכח שמדובר בעובדים של הנתבע. לטענת התובע, ברור שהרשיונות הפיקטיביים על שם העובדים של הנתבע מהווים ראשית ראיה להעסקת התובע. לטענת התובע תקנה 116 א לא שינתה את המצב הקיים, בעיקר כאשר מדובר על תביעה לזכויות קוגנטיות. לטענת התובע, הוא הועסק על ידי הנתבע עד לשנת 2009, ובקש להסתמך על אישורי ההעסקה שהוצאו עבור העובדים נביל ראיד ועמאר. התובע הפנה למסמך מטעם הנתבע לפיו מר נביל עובד כמלגזן של הקיבוץ. לטענת הנתבע בנסיבות אלה יש להעביר את נטל הראיה לנתבע.

3. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי טיעוני הצדדים להלן החלטתי ונימוקיה.

4. זכות הגישה לערכאות הוכרה זה מכבר כזכות חוקתית מן המעלה הראשונה ובעלת מעמד נכבד (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים).

5. חיובו של תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של נתבע, מהווה חריג לכלל הקובע את זכות הגישה לערכאות, ועוגן בחקיקה במסגרת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984:

   "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

6. תקנה זו נועדה להגן על נתבע בתביעת סרק - מפני היעדר אפשרות לגבות את חסרון הכיס שייגרם לו עם דחיית התובענה.

7. בפסיקה נקבע כי סעד זה של הפקדת ערובה ימומש במשורה, במקרים נדירים ובנסיבות חריגות בלבד.

8. יפים לעניין זה דברי בית המשפט בברע"א 6353/12, יובל אברהם נ' טל יגרמן: