סע"ש 4574-05-15

לפני בקשת הנתבעים לחייב את התובע להפקיד ערובה בסך 25,000 ₪ להבטחת תשלום הוצאותיהם בגין ניהול ההליך וזאת מאחר ומדובר בתביעת סרק שהגיש התובע אשר הינו אדם הנתון בקשיים כלכליים ואשר עד לא מזמן היה בהליכי פשטית רגל.

התובע, אשר מייצג את עצמו, מבקש בתגובתו לדחות את הבקשה שכן לטענתו קיימת לו עילת תביעה ואף קיימת עילה להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת 1 לנתבעים 2-3 מאחר והם פעלו בחוסר תום לב כאשר חתמו איתו על הסכם שידעו שאין סיכוי שיקויים לאור חובותיה הרבים של הנתבעת 1. יצוין כי בתגובתו מודה התובע כי הינו חסר אמצעים וטוען כי הבקשה להפקדת ערובה מטרתה למנוע ממנו את התשלומים המגיעים לו מאת הנתבעים.

הנתבעים בתשובתם טוענים כי יש לראות בהודאת התובע בהיותו חסר אמצעים כ'הודאת בעל דין' ורק בגינה לחייבו בהפקדת ערובה שכן מדובר בתביעה מופרכת ובהליך סרק. התובע לא מצרף לתביעתו כל העתק של הסכם שהוא טוען שנערך עמו והדבר מעיד בעד עצמו. התובע מודה בתביעתו כי בחר להמשיך לעבוד עבור נתבעת 1 למרות שידע על מצבה הקשה, לא פעל בהליכי הפירוק, לא פנה בדרישה כלשהי לנתבעים עוד בטרם הפירוק ולאורך תקופה ארוכה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בבקשה, בתגובה ובתשובה, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. להלן אפרט טעמיי.

המסגרת הנורמטיבית

יצוין כי נכון ליום 2.9.2016, נכנס לתוקף תיקון תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין)(תיקון), התשע"ו-2016 בכל הנוגע לערובה לתשלום הוצאות. יחד עם זאת, המועד הקובע באשר לדין החל, הוא מועד הגשת הבקשה. על כן הבקשה נבחנת בהתאם לדין שחל טרם כניסת התיקון האמור לתוקף.

נקבע זה מכבר כי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 חלה בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969.