סע"ש 43018-11-13

1.בפני בקשת הנתבעות לחיוב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות.

2.במסגרת הבקשה ציינו הנתבעות, כי ביה"ד הטיל על התובע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪, אותן הוא לא שילם. לטענת הנתבעות, התובע גרם להשחתת זמנן ומשאביהן, התנהלותו רשלנית, התובע אינו מתכוון לשלם את ההוצאות שנפסקו וככל שלא יוטל על התובע חיוב בערובה, ייפגע קניינן של הנתבעות.

3.ביום 8.2.16 ניתנה החלטה ולפיה על התובע להגיש את תגובתו עד ליום 18.2.16. עד כה לא הוגשה כל תגובה מטעם התובע.

המסגרת הנורמטיבית:

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק ביה"ד מצאתי, כי יש מקום לקבל את הבקשה.

5.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1983 המתייחסת לחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי במקרים המתאימים ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 [דב"ע (ארצי) נד/189–9 סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218–3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391].

6.במסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

7.פסה"ד המנחה ניתן בתיק ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ'SAINT PETER IN GALLICANTU שם נקבע, בין היתר, כדלקמן:

"מושכלות ראשונים לנו מקדמת דנא, כי שעריו של בית המשפט פתוחים הם בפני כל ולא יינעלו לפני הבאים לפניו. זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית, הנתונה לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו והיא הבסיס והתשתית לעצם מהותה של שיטת משפט, באשר היא ... לצד הכלל היסודי בדבר קיומה של זכות הגישה לערכאות, הקים המחוקק את החריג לו, בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: התקנות), הנותן בידי בית המשפט או הרשם את האפשרות "לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע... לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה", אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת. הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקלות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע".