סע"ש 42077-02-14 מימון נ' דחבור

לפניי בקשה לחיוב המשיב , תושב שטחים, בהפקדת ערובה.

לטענת המבקשים, יש להעתר לבקשה כיוון שסיכויי תביעתו של המשיב נמוכים  כשאין בידיו כל ראייה ולו גם לכאורה, לכך שאכן התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד, כשלתובעים עצמם לא ידוע על עובד בשם זה. בנוסף, עובדת היותו של התובע תושב הרשות הפלסטינית, תקשה בעדם לגבות את הוצאותיהם ממנו.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי קבלת הבקשה פירושה חסימת דרכו של המשיב לעמידה על זכויותיו וכן חסימה של גישתו לערכאות. לטענתו על פי ההלכה הפסוקה, אין די בהיותו של המשיב תושב הרשות הפלסטינית על מנת שיחוייב בהפקדת ערובה; סיכויי תביעתו גבוהים ואילו סיכויי הגנתם של המבקשים – נמוכים.

לאחר בחינת הטענות, ההלכה הפסוקה וכלל החומר המונח בפני בית הדין, מצאתי שאף שאין בית הדין מזדרז במתן החלטות על הפקדת ערובה – בין היתר על מנת שלא לחסום את דרכו של התובע מגישה לבית הדין - במקרה שלפנינו, דין הבקשה להתקבל, כפי שיפורט להלן.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אשר אומצה בבתי הדין לעבודה באמצעות סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, קובעת לעניין הפקדת ערובה כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". 

בהתאם לפסיקה, בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של המבקש שלא להיגרר להליכי סרק תוך חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו תוך פסיקת הוצאות לטובתו.

ההלכה שנפסקה בעניין פתחי אבו נאסר (ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר -SAINT PETER IN GALLICANTU, ((6.7.2003, היא ההלכה המנחה לענייננו, קובעת כי השיקול העיקרי לחיוב בהפקדת ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, כאשר השיקול המשני בחשיבותו הוא האפשרות לגבות הוצאות מהתובע ככל שאלה יושתו עליו.

בעניין פתחי אבו נאסר לעיל נפסק בין היתר: "יברר בית הדין תחילה, אם הוא נמנה על תושבי מדינה החתומה על אמנת האג. נמצא כי כך הוא, יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל. נמצא כי אין האמנה חלה, יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; ייגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין".