סע"ש 41549-07-15

1.בפנינו בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף.

התובעת עבדה בשירות משטרת ישראל במשך קרוב ל- 32 שנים, עד לפרישתה ביום 30.6.12. בסעיף 6 לכתב התביעה מצויין כי "עניינה של תביעה זו בגובה קצבת הפרישה כפי שהיא משולמת לה". בפי התובעת שתי טענות הנוגעות לגובה קצבת פרישתה:

טענתה הראשונה עניינה בתוספת "שיטור חדש". בכתב התביעה היא טוענת שהיא היתה זכאית לקבל תוספת זו החל מיום 1.5.12, דהיינו כחודשיים קודם לפרישתה, ועל כן יש מקום להביאה בחשבון קצבת הפרישה שלה. התובעת מציינת בסעיף 26 כי "בשל ערפל רב שפיזרה הנתבעת" לא ברור לה אופן חישוב התוספת המגיע, ועל כן החליטה להעמיד את תביעתה על סך 700 ₪, תוך "שמירה על זכותה" לתקן את התביעה ככל שיתברר שמדובר בסכום גבוה יותר.

טענתה השנייה עניינה בזכותה ל"תשלום הצמדת קצבה". לטענתה גמלאי משטרה נהנים תוספת על סך 940 ₪ לחודש, שמסיבות שאינן ברורות אינן משולמות לה, ועל כן היא זכאית גם לתוספת זו.

נציין שהתובעת כללה בכתב תביעתה הן סעדים מכומתים שעניינם בתשלום התוספות החסרות (לשיטתה) עד למועד הגשת תביעתה, והן תביעה למתן סעדים הצהרתיים לפיהם על הנתבעת לשלם לה מכאן ואילך את שתי התוספות האמורות כתוספת לגמלתה.

2.הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, מחמת אי הגשת ערעור גמלאות על החלטת הממונה על הגמלאות במשרד האוצר, ואי עמידה במועד הקבוע להגשתו. התובעת בתגובה שהגישה לבקשה לסילוק, טוענת שתביעתה מופנית כלפי הנתבעת שהחסירה משכרה, ובכך גרמה להפחתת השכר הקובע לצורך חישוב גמלתה. על כן, לשיטתה היא לא היתה צריכה להגיש ערעור גמלאות והדרך האחת והיחידה לבירור טענותיה הינה באמצעות התביעה שהגישה כנגד הנתבעת. בתשובה לתגובה שהגישה הנתבעת היא חזרה על עיקרי טענותיה, תוך הפנייה לחקיקה ופסיקה רלוונטית.

3.דין הבקשה להתקבל. כפי שכבר ציינו, התובעת מציינת באופן המפורש ביותר כבר בכתב תביעתה (סעיף 6) שמדובר בתביעה שעניינה ב"גובה קצבת הפרישה" לה היא זכאית. על פי הוראות סעיף 43(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, על מנת להשיג על החלטת הממונה על תשלום גמלאות יש להגיש ערעור גמלאות. על פי תקנות שירות המדינה (גמלאות)(המועד להגשת ערעור), התש"ך-1970, את הערעור יש להגיש בתוך 60 יום מיום קבלת ההחלטה. במקרה שלפנינו, ההחלטה ניתנה ביום 8.7.12 ואילו התביעה שבפנינו הוגשה ביום 20.7.15. מכאן, שאף אם נניח לטובת התובעת שניתן להתייחס אל התובענה שהגישה כאל ערעור גמלאות, הרי שדינו להידחות על הסף בשל אי עמידת התובעת במועד שנקבע על פי חוק להגשתו. נבהיר, שעל פי ההלכה הפסוקה, אף אם הייתה התובעת מניחה בפנינו ערעור גמלאות בצירוף עם בקשה להארכת מועד להגשתו, הרי שדין הבקשה היה להידחות. זאת בהתאם להלכת כרמלה עציון (עע 349/07 מדינת ישראל נ' עציון (4.6.08)), שבה נקבע כך:

"צודק הממונה בטענתו כי היה מקום לדחות את תביעת המשיבה על הסף. זכותו של עובד מדינה לגמלאות קבועה בחוק והגורמים המופקדים על כך הם נציב שירות המדינה והממונה על תשלום גמלאות, כל אחד בתחומו.

תביעה לגמלה מוגשת לממונה (סעיף 42 לחוק הגמלאות) ועל החלטתו ניתן לערער לבית הדין לעבודה תוך 60 יום.... מסגרת זו של זמן קבועה, היא אינה חלק מסדרי הדין בבית הדין לעבודה, ולא ניתן לחרוג ממנה או להאריכה. במיוחד נכונים הדברים כאשר מדובר בהליך המוגש בדרך שונה מזו הקבוע (תובענה לסעד הצהרתי במקום ערעור), קל וחומר כשמדובר בהליך המוגש באיחוד של שנים (כשנתיים וחצי לאחר תום המועד להגשת ערעור).