סע"ש 39696-02-14

זוהי החלטה בבקשה להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים באם תידחה התביעה העיקרית נגדם.

התביעה, שהועמדה על סך של כ-200 אלף ₪ בגין הפרשי שכר, פיצויי פיטורים ורכיבים נוספים, הוגשה בחודש 02/14 ללא שצורפו לה אסמכתאות כלשהן לתמיכה בטענות התובע או בעצם קיומם של יחסי העבודה בין הצדדים.

לטענת הנתבעים התובע כלל לא הועסק על ידם והוא גם לא הציג כל ראייה לכך, אף לא במסגרת הליך גילוי המסמכים. בנוסף, הנתבעים הגישו תעודת עובד ציבור לעניין היתרי העבודה שהונפקו לתובע ממנה עולה כי מעולם לא הונפק לתובע היתר עבודה על שם הנתבעים. בנסיבות אלו, משהתובע תושב השטחים וסיכויי התביעה נמוכים ביותר - לא יהיה לנתבעים ממי להיפרע, ככל שהתביעה תידחה וייפסקו הוצאות.

התובע מתנגד לבקשה וטוען כי זו הוגשה בחוסר תום לב, נוכח העובדה שהוגשו עשרות תביעות כנגד הנתבעים בידי עובדים שהועסקו אצלם ביחד באותן תקופות, עובדים שהם כולם קשיי יום וחיובם בהפקדת ערובה תהווה הכבדה וקושי להמשיך בהליך כנגד הנתבעים ולמעשה לחסום את זכותם לגישה לערכאות. בנוסף טוען התובע כי בידיו נמצאות ראיות להעסקתו על ידי הנתבעים אולם הוא שומר את גילויים לשלב התצהירים וההוכחות. לטענתו סיכויי תביעתו גבוהים והנתבעים לא הוכיחו כי ייגרם להם נזק מקיום ההליך דנן. יצויין כי גם לתגובה לא הומצאו מסמכים המלמדים על זכות כלשהי, ואף לא ראשית ראיה לאמור בתביעה.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובהלכה הפסוקה, ולמרות שאין זו דרכו של בית הדין להורות על הפקדת ערובה לתושבי השטחים כדבר שבשגרה, על מנת שלא לחסום את דרכם לבית הדין, מצאתי כי במקרה זה יש מקום להעתר לבקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה, כאמור להלן.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, שאומצה בבתי הדין לעבודה, קובעת לעניין הפקדת ערובה כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

בהתאם לפסיקה, בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של המבקש שלא להיגרר להליכי סרק תוך חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו תוך פסיקת הוצאות לטובתו.

ההלכה שנפסקה בעניין פתחי אבו נאסר (ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר -SAINT PETER IN GALLICANTU, (6.07.2003)), היא ההלכה המנחה לענייננו, קובעת כי השיקול העיקרי לחיוב בהפקדת ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, כאשר השיקול המשני בחשיבותו הוא יכולת גביית הוצאות מהתובע, תוך שנלקח בחשבון ייחודו של משפט העבודה.