סע"ש 3579-10-13 עזבון המנוח עווד חסן עבדאללה דראגמה ואח' נ' י.אור בטחון בע"מ

1.לפניי בקשת הנתבעת 1 לחיוב התובעים, תושבי הרשות הפלסטינאית, בהפקדת ערובה להוצאות.

2.בנימוקי הבקשה נטען כי סיכויי התביעה הינם קלושים, משלא הוצגה ולו ראשית ראיה לכך שהמנוח הועסק על ידי הנתבעת 1. מנגד הנתבעת נאלצת לשאת בהוצאות כבדות בניהול תביעה חסרת בסיס.

3.בתגובת התובעים נטען כי סיכויי התביעה הינם טובים, וכי בכוונת התובעים להביא עדים שיתמכו בטענתם בדבר העסקת המנוח על ידי הנתבעת 1. כן נטען כי הטלת חיוב בערובה להוצאות תחסום את דרכם של התובעים לבית הדין.

4.לאחר עיון בבקשה ובתגובה להלן החלטתי.

5.סמכותו של בית הדין להטיל חיוב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע נגזרת מהוראת סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, לפיו:

"בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק".

מכח הוראה זו אימצו בתי הדין את תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, המסמיכה את בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות. זאת תוך מתן דגש לאופיים המיוחד של ההליכים בבית הדין לעבודה (ר' ע"ע 1064/00 דניאל קיניאנג'וי נ' אוליצקי עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פד"ע לה 625).

לעניין זה נפסק:

"חיובו של בעל דין בהפקדת ערובה כתנאי לקיומו של הליך משפטי פוגע בזכות הגישה לערכאות, שהיא זכות יסוד. עם זאת, אין המדובר בזכות מוחלטת, אלא בזכות שיש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים, בהם האינטרס של בעל דין שכנגד שלא להיות מוטרד ללא סוף, או לא לצאת בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. תכלית החיוב בערובה הינו מניעת תביעות סרק והשיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בהליך. השיקול המשני הוא יכולת גביית ההוצאות מבעל הדין כנגדו מכוונת הבקשה".

ע"ע 453354 ניקולא דטקונ' שומרוני בע"מ (ניתן ביום 20/8/07)