סע"ש 35207-11-15

בפני בקשה לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקשת (להלן – הבקשה). המשיב מתנגד לבקשה.

טענות הצדדים

לטענת המבקשת, המשיב הנו אזרח הרשות הפלסטינאית, אינו מחזיק אישור כניסה לישראל ואין ברשותו רכוש בתחומי ישראל. לטענתה, על פי מסמכים שצורפו לכתב ההגנה עולה כי אין בסיס לתביעה והסיכוי שהמשיב יזכה הנו קלוש אם בכלל.

מנגד טען המשיב, כי לא די בעובדת היותו תושב הרשות על מנת לחייבו בהפקדת ערובה. מדובר בתביעה למימוש זכויות סוציאליות ופיצויי פיטורים ובנסיבות אלה די בראשית ראיה. במקרה דנן, הוצגו שלושה היתרי עבודה ודי בכך בשלב זה. המשיב הוסיף, כי לא מוכרים לו תלושי השכר שצורפו לכתב ההגנה וקיים ספק לגבי מידת האותנטיות שלהם. מכל מקום, גם לפי תלושי השכר הללו לא בוצע תשלום זכויות סוציאליות. המבקשת לא הביאה ראיה לנזק העלול להיגרם לה עקב הגשת התביעה. טענות המשיב בתביעה מחייבות בירור עובדתי ומשפטי ואין לומר בשלב זה שמדובר בתביעה מופרכת.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969 .

עת מובאת בפני בית הדין בקשה לחיוב בהפקדת ערובה, שומה על בית הדין ליתן משקל לעובדה, כי בתקנות בית הדין לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. הכלל הוא שאין מקום לחייב תובע בהפקדת ערובה בהעדר נימוקים מיוחדים ( ראה בש"א (ארצי) 768/06 חנה לביא נ' פררה סונט, ניתן ביום 26/11/06).