סע"ש 3442-08-16

1.זוהי בקשת התובע לחיוב הנתבעת – שהיא גם התובעת שכנגד ("הנתבעת") – בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאותיו, וזאת מכוח הוראות סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ("חוק החברות").

טענות הצדדים בתמצית

2.בבקשה טען התובע שיש לחייב את הנתבעת בהפקדת ערובה, שכן מלבד תביעתו עומדת כנגדה תביעה נוספת של עובדת אחרת; כתב התביעה שכנגד אינו מגלה עילה, וכולל הכחשות גורפות, כלליות וסתמיות, ואין בו ראיה לסתור את האמור בתביעת התובע כנגדה או לתמוך בטענותיה של הנתבעת כנגדו.

אשר למצבה הכלכלי של הנתבעת, נטען כי הוא אינו איתן והתנהלותה אינה מעידה על יציבות כלכלית או עסקית. נטען עוד, כי הנתבעת אינה מקיימת פעילות מסחרית שוטפת, היא תאגיד חדש שהוקם בשלהי שנת 2015, וחסרת נכסים למעט רכבים המשועבדים לטובת בנק לאומי. התובע הוסיף וטען, כי ממקורות שהגיעו לאוזניו, הנתבעת הפסיקה את פעילותה באתר בו עבד טרם פיטוריו.

3.הנתבעת בתגובתה מתנגדת לבקשה, וטוענת כי התובע לא הצביע על שיקול המצדיק להיעתר לבקשתו. הנתבעת מדגישה בטיעוניה, כי התובע לא הביא כל ראיה לכך שמצבה הכלכלי אינו איתן מספיק. בתגובה לתשובה טענה הנתבעת, כי אין לה התנגדות להציג דו"ח רווח והפסד, בכפוף להטלת חיסיון על המסמך כך שלא יוצג לתובע.

המסגרת המשפטית

4.עד לאחרונה לא עוגן בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 ("התקנות") הסדר ספציפי לעניין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות. במצב דברים זה נקבע בפסיקה, כי במקרים המתאימים ניתן לאמץ את הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שעניינה חיוב תובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, אם תדחה תביעתו (דב"ע נד/189- 9 דניאל סוסנוביק – מנחם מאור, מיום 22/8/1994; דב"ע נה/218 - 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).

5.בחודש אוגוסט 2016 תוקנו התקנות (ק"ת תשע"ו מס' 7697 מיום 2/8/16 עמ' 1714), והוספה תקנה 117א, שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות", וזו לשונה:

"(א)שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב)היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.