מריה קרסיוב נ' אלון פינטו (בלו נייבי)

עניינה של התביעה בזכויות התובעת בעד תקופת העסקתה וסיומה; ובכלל זה בשתי שאלות עיקריות. הראשונה, האם התובעת התפטרה או שמא פוטרה מעבודתה; והשניה, האם רכיב הבונוס הוא חלק מהשכר הקובע לצורך חישוב זכויותיה, אם לאו.

התשתית העובדתית

1.התובעת עבדה כעובדת יחידה אצל הנתבע, בעל חנות "בלו נייבי" לממכר חליפות ברחוב דיזינגוף בתל אביב, החל מיום 1.5.2014 ועד ליום 27.9.2017. כאן המקום לציין, כי בתחילת העסקתה של התובעת, הנתבע החזיק שתי חנויות לממכר בגדים אשר בכל אחת מהן הועסקה עובדת אחת.

2.בתחילת ההעסקה, בין החודשים מאי 2014 – אוקטובר 2014, שכרה השעתי של התובעת עמד על סך של 32 ₪ לשעה. לאחר חודשיים שכרה השעתי עלה ל-35 ₪ לשעה ובהמשך התייצב על 37 ₪ לשעה. זאת בתוספת בונוסים (ס' 6 לתצהיר התובעת)/עמלות (ס' 6 לתצהיר הנתבעת) המושפעים ממכירות החודשיות בחנות.

3.בהמשך, החל מחודש נובמבר 2014 ועד לחודש ינואר 2015, העמלות ששולמו לתובעת היו שיעור מן המכירות שבוצעו על ידי החנות כולה: עד 20,000 ₪ מכירות – 2%; מעל 20,000 ₪ - 3%.

4.בחודש פברואר 2015 ולקראת המעבר לחנות חדשה (במקום שתי חנויות עד לאותה עת), פנתה התובעת אל הנתבע ודרשה ממנו, כי ישולם לה שכר קבוע, עליו תוכל להסתמך כדי לכלכל את עצמה. הצדדים חלוקים באשר למודל השכר שנקבע בין הצדדים ולכך נידרש בהמשך. עם זאת, אין חולק, כי החל מאותו מועד עמד שכרה של התובעת, ברגיל, על 8,000 ₪ נטו, כאשר השכר ברוטו השתנה מעת לעת. עוד הוסכם, כי הנתבע "יספוג" את תשלום 'חלק העובד' שמוטל בד"כ על כתפי העובד (ס' 14 סיפא לתצהיר הנתבע).

5.במהלך חודש אוגוסט 2017 פנתה התובעת אל הנתבע בבקשה להעלאת שכרה. התובע נעתר לבקשתה, וביום 9.9.2017 הועלה שכרה ב- 200 ₪ נטו נוספים, כך ששכרה עמד בחודש אוגוסט על 8,200 ₪ נטו.

6.התובעת לא היתה שבעת רצון מההעלאה. לטענת הנתבע (ס' 36 לתצהיר), "היא נדהמה מכך שהעליה בשכר היתה כל כך קטנה לפי ראות עיניה. לאורך הימים שחלפו לאחר מכן התובעת "עשתה לי פרצופים" הייתה קרירה וקורקטית".

7.ביום 24.9.2017 (יום ראשון, ג' תשרי, צום גדליה) התקיימה שיחה בין הצדדים, היא הורתה של התביעה שבפנינו.