סע"ש 32818-04-16

לפניי בקשה לחיוב המשיב (התובע), בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה של המבקשת (הנתבעת 1, להלן: הנתבעת), מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקסד"א והבקשה).

לטענת הנתבעת, התובע הוא פלסטיני תושב מזרח ירושלים, אזור אשר אין למדינת ישראל שליטה בטחונית בו חרף שליטתה הריבונית-מוניציפלית, ומאחר שמדובר באזור "מסוכן ביותר מבחינה בטחונית", כלשונה, לא תוכל הנתבעת להיפרע את הוצאותיה מהתובע ככל שתידחה תביעתו.

כמו כן טוענת הנתבעת, כי התובע לא ציין את כתובת מגוריו המדויקת, ואף סיכויי התביעה שהגיש כנגדה קלושים, מאחר שגם לשיטתו של התובע הוא הועסק על ידי חברת רמט (הנתבעת 2) ולא על ידי הנתבעת.

מסיבה זו אף הגישה הנתבעת, ביום 9.8.2016, בקשה לסילוק התביעה כנגדה על הסף (להלן: הבקשה לסילוק על הסף).

התובע מתנגד לבקשה וטוען, כי מדובר בבקשה מקוממת, שכל מטרתה לדחות ולסרבל את ניהול ההליך. לגופו של עניין טוען התובע, כי הוא תושב ירושלים המחזיק בתעודת זהות ישראלית, ומשכך לא הצביעה הנתבעת על מקור לחיובו בהפקדת ערובה, מלבד היותו ערבי פלסטיני המתגורר בירושלים. כתובת מגוריו של התובע אף צוינה בכותרת של כתב התביעה ובכותרת התגובה לבקשה.

אשר לסיכויי התביעה נטען, כי מן הראיות שצורפו לכתב התביעה עולה בבירור כי הנתבעת היתה מעסיקתו של התובע, ולא בכדי אף נדחתה הבקשה לסילוק על הסף.

דיון והכרעה 

הבקשה הוגשה ביום 10.10.2016, שבועות אחדים לאחר שנכנס לתוקפו התיקון לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין)(תיקון), התשע"ו-2016, שעניינו לערובה לתשלום הוצאות, וכך הוא קובע:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה"