סע"ש 32592-09-14

1.בפניי בקשת הנתבע לחייב את התובע, תושב הרשות הפלשתינאית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, אם וככל שתידחה התביעה נגדו.

תמצית טיעוני הצדדים:

2.לטענת הנתבע התובע לא הציג ראשית ראיה להעסקה רצופה ומלאה כטענתו, אלא ההפך הוא הנכון; לנתבע נגרם נזק ממשי כתוצאה מההתדיינות; התובע חויב במסגרת החלטת ביה"ד מיום 25.10.15 (להלן – ההחלטה) בתשלום הוצאות בסך 1,000 ₪ ותשלום הוצאות זה לא שולם עד כה והתובע לא ציין עד כה את כתובתו המלאה.

3.מנגד טוען התובע, כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד ובהתחשב במצבו הכלכלי הקשה, פסיקת ערובה תחסום את דרכו בביה"ד; זכויות העבודה שלו קופחו; יש לו סיכוי רב לזכות בתביעתו וחיובו בהוצאות נבע רק בשל מחדלים דיוניים.

דיון והכרעה:

4.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן- התקנות) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 [דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].