סע"ש 32228-02-16

 1.זוהי החלטה בבקשה להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים באם תידחה התביעה העיקרית נגדם.

2.התביעה, שהועמדה על סך של כ-156 אלף ₪ בגין הפרשי שכר, פיצויי פיטורים ורכיבים נוספים, הוגשה בחודש 2/16 ללא שצורפו לה אסמכתאות כלשהן לתמיכה בטענות התובע או בעצם קיומם של יחסי העבודה בין הצדדים.

3.לטענת הנתבע התובע כלל לא הועסק על ידו ואף לא באמצעות הקבלן המספק לנתבע עובדים והתובע לא צירף לכתב התביעה כל ראיה לתמיכה בטענותיו. בנוסף, הנתבע הגיש תעודת עובד ציבור לעניין היתרי העבודה שהונפקו לתובע ממנה עולה כי מעולם לא הונפק לתובע היתר עבודה על שם הנתבע. בנסיבות אלו, משהתובע תושב השטחים וסיכויי התביעה נמוכים ביותר – יש להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.

4.התובע מתנגד לבקשה וטוען כי זו הוגשה בחוסר תום לב, שכן על פי ההלכה אין לחסום את דרכו של תובע לערכאות, אלא במקרים חריגים בלבד. התובע עבד אצל הנתבע יחד עם עובד נוסף שגם הוא הגיש תביעה נגד הנתבע ושניהם הועסקו אצל הנתבע באמצעות הראיס אחמד עלי ואילו הנתבע לא התייחס לכך בטענותיו.

לטענת התובע, הנתבע לא צירף את ההסכמים עם הקבלן באמצעותו הוא מעסיק עובדים ו/או תצהיר מטעם הקבלן ודי בכך לתת לתובע את יומו בבית הדין מבלי לחייבו בהפקדת ערובה.

התובע מוסיף וטוען כי עבד אצל הנתבע בשטחים אשר אינם דורשים אישורי כניסה.

עוד טוען התובע כי בהצהרתו והצהרת התובע הנוסף כי עבדו אצל הנתבע מהווה ראשית ראיה לתביעתו.

לפיכך טוען התובע, כי אין מקום לחייב אותו בערובה רק מכוח היותו תושב שטחים. הדרישה לראשית ראיה פחותה כאשר מדובר בתביעה לזכויות סוציאליות מכוח משפט העבודה.

5.דיון:

א.כפי שיפורט להלן, ואף שאין זו דרכו הרגילה של בית הדין להורות על הפקדת ערובה להוצאות, יש מקום בעניין שלפנינו לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות, למידה והתביעה תידחה וייפסקו הוצאות, כפי שיפורט ויבוהר להלן.

ב.תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, שאומצה בבתי הדין לעבודה קובעת לעניין הפקשת ערובה כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

ב.בהתאם לפסיקה, בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של המבקש שלא להיגרר להליכי סרק תוך חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו תוך פסיקת הוצאות לטובתו.

ג.משבקשה זו הוגשה עוד בחודש 4/2016 ההלכה שנפסקה בעניין פתחי אבו נאסר (ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר -SAINT PETER IN GALLICANTU, (6.07.2003)), היא ההלכה המנחה לענייננו, קובעת כי השיקול העיקרי לחיוב בהפקדת ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, כאשר השיקול המשני בחשיבותו הוא יכולת גביית הוצאות מהתובע, תוך שנלקח בחשבון ייחודו של משפט העבודה. חיזוק לגישה זו ניתן לאחרונה בדרך של הוספת תקנה 117א לתקנות בית הדין לעבודה (תקנה שפורסמה ברשומות ב-29/6/16 ונכנסה לתוקף תוך 30 יום מיום הפרסום) וזו לשונה:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב)היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי) התשכ"ט - 1969  -יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

ד.בעניין פתחי אבו נאסר לעיל נפסק בין היתר לעניין חיוב תובע בהפקדת ערובה: "יברר בית הדין תחילה, אם הוא נמנה על תושבי מדינה החתומה על אמנת האג. נמצא כי כך הוא, יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל. נמצא כי אין האמנה חלה, יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; ייגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין" (ההדגשה אינה במקור -י.ש).

ה.על פי התקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר-הדין האזרחי), תשכ"ט-1968, הרשות הפלסטינית אינה נמנית עם המדינות החתומות על אמנת האג. על כן יש לבחון את שלושת התנאים הנותרים כפי שנקבע בעניין פתחי אבו נאסר, כאמור.