סע"ש 32202-03-15

1.לפניי בקשת המבקשת (הנתבעת) לחייב את המשיב (התובע), בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, אם וככל שתידחה התביעה נגדו.

טיעוני הצדדים בתמציתם

2. לטענת המבקשת, סיכויי התביעה קלושים, מאחר ולא נתקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

עוד טענה המבקשת, כי המשיב הינו תושב השטחים, ולפיכך ככל שייפסקו הוצאות כנגדו, יקשה עליה לגבותן.

3.לטענת המשיב, סיכויי התביעה גבוהים, מאחר ובין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד.

דיו והכרעה

4. בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן- תקנות בית הדין לעבודה) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1983, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 [דב"ע (ארצי) נד/189–9 דניאל סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

5. בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

6. ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03, פורסם במאגרים האלקטרוניים, להלן : "פרשת אבו נאסר"), שם נקבע כי השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, והשיקול המִשְנִי במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט" (סעיף 4 לפסק הדין).