סע"ש 31800-06-13

1.התובע עובד בעיריית בת-ים (להלן: "העירייה" או "הנתבעת"), כנהג במחלקת תברואה החל משנת 1983.

2לטענת התובע החל משנת 1996 ועד לשנת 2007 הוא קיבל תוספת של שעה אחת בכל יום כ"שעה נוספת גלובלית" – סה"כ 25 שעות נוספות לחודש, כחלק מתנאי עבודתו. בשנת 2007 החליטה העירייה להוריד שעות אלה באופן חד-צדדי ושרירותי, ובניגוד לחוקת העבודה לעובדי רשויות מקומיות (להלן: "חוקת העבודה"). התובע מסתמך על ההסכם הקיבוצי בדבר שכרם ותנאי עבודתם של העובדים ברשויות המקומיות מיום 3.3.1999 (להלן: "ההסכם הקיבוצי") שלפיו העובדים הוותיקים זכאים לתוספות מקומיות ששולמו להם לפני המועד הקובע – 31.8.1998 – (להלן: "המועד הקובע") ובכפוף לאמור באותו הסכם. בחודש 12.2007 הופסקו גם התשלומים שניתנו עבור שעות נוספות אחרות שהתובע ביצע בפועל, יחד עם השעה הנוספת האמורה, ששולמה לו כהטבת שכר. זאת, על אף שעובדים אחרים של הנתבעת המשיכו לקבל את התוספת ושכרם לא נפגע.

התובע ביקש לחייב את הנתבעת בתשלום עבור 25 שעות נוספות בכל חודש (לפי שיעור 125% מהשכר הרגיל) בגין התקופה שבין חודש 12.07 ועד ל-6.13.

3.כן ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום "תוספת שתייה" בסך 126 ₪ לחודש, תוספת המשולמת למרבית העובדים במחלקת התברואה של העירייה, תוך אפלייתו לרעה. הדרישה לתוספת היא בגין 84 חודשים טרם הגשת התביעה.

4.התובע ציין בסעיף 26 לכתב התביעה כי הוא מבקש "להורות לנתבעת לשלם מכאן והלאה את כל הרכיבים הנ"ל".

יצוין כי בכתב התביעה דרש התובע תוספת של 20% בגין עבודה נוספת בשעות הערב, אך במסגרת דיון ההוכחות מיום 25.1.2015 הודיע ב"כ התובע כי הוא מוותר על רכיב זה (ראו ע' 8 לפרוטוקול הדיון).

5.הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי דרישת התובע עומדת בניגוד להוראות ההסכמים הקיבוציים החלים על עובדי הרשויות המקומיות. בהתאם להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב התשמ"ה-1985, עובד הרשות המקומית אינו זכאי לקבל חריגת שכר, אלא אם זו אושרה במסגרת ההסכמים הקיבוציים החלים על העובד או אם ניתן לכך אישור על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר.

לפי ההסכם הקיבוצי אושרו חריגות שכר לעובדים הוותיקים, בתנאי שמדובר בחריגות אשר שולמו עד למועד הקובע ואילו בענייננו רכיבי תביעה אלו כלל לא שולמו לתובע במועד הקובע. שכרו של התובע לא כלל מכסה קבועה של שעות נוספות כי אם תוספת משתנה בגין ביצוע עבודה בשעות נוספות בפועל.

אשר לדרישת התובע לתשלום דמי שתיה, תלושי השכר מעלים כי רכיב זה לא שולם לו במועד הקובע. טענתו כי עובדים אחרים מקבלים רכיב זה (טענה המוכחשת) אינה יכולה להקים לו זכאות לקבלתו.

6. בעקבות בקשת הנתבעת התבקשה עמדת הממונה על השכר, אשר התייצב בהליך.

הממונה על השכר פירט בעמדתו את מקור סמכותו בהיות הנתבעת "גוף מתוקצב" בהתאם לסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, סמכות שאינה שנויה במחלוקת. כן פורטו העקרונות ליישום ההסכם הקיבוצי שנועד להסדיר חריגות שכר ברשויות המקומיות, בכפוף לתנאים שנקבעו בו.