סע"ש 31312-06-15

לפניי בקשת הנתבע 2 לחייב את התובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע 2, בהתאם לתקנה 116א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "תקנות בית הדין לעבודה" או "התקנות").

לטענת הנתבע 2 מעולם לא העסיק את התובע. עוד נטען, כי מתדפיס הרישיונות שהוצג על-ידי התובע (והוגש לבית-הדין ביום 5.11.2015), עולה כי תקופת העסקה המיוחסת לנתבע 2, אשר לטענתו לא ברור מדוע מופיעה בתדפיס, הנה תקופה שהתביעה בגינה התיישנה (2006-2007). מעבר לכך, נטען, לא הציג התובע כל מסמך או ראיה לטענתו לפיה הועסק על-ידי הנתבע 2. בנוסף, טען הנתבע 2, כי לא יוכל להיפרע מהתובע שהנו תושב הרשות הפלסטינית אם התביעה תדחה.

בתגובתו טען התובע, כי הנתבע 2 הנו מנהל מטעם הנתבע 1 וכי הוא פעל תחתיו בעת עבודתו אצל הנתבע 1 וכי למעשה מדובר באותו מעסיק. לטענתו, עבד במשך כל התקופה הנטענת בכתב התביעה (2004-2010) באותו מקום עבודה, כאשר לעיתים היתרי העבודה הוצאו על שם הנתבע 1 (המושב) ולעיתים על שם הנתבע 2. עוד נטען, כי אין לשלול מן התובע את זכות הפנייה לערכאות ע"י חיובו בהפקדת ערובה כאשר מדובר בתביעה לזכויות עבודה קוגנטיות.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר כי זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה. לצד זאת, נפסק כי זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו (ראה: רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים (30.5.2004)).

בתי-הדין הכריעו עד לאחרונה בבקשות להפקדת ערובה בהתאם לקבוע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שהוחלה בבתי-הדין מתוקף תקנה 33 לתקנות בית הדין לעבודה, זאת, בשים לב לפסיקה הרלוונטית (ראה: רע"א 6353/12, יובל אברהם נ' טל יגרמן (16.1.2013); רע"א 2310/10 ‏לידיה והבה אבו קבע נ' מדינת ישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (27.6.2010); ע"ע (ארצי) 1424/02 אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (6.4.2003)).

ביום 29.6.2016 פורסמה ברשומות הוראת תקנה 116א(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות", והיא הרלוונטית לעניין שבפנינו. התקנה קובעת כדלקמן:

(א)שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב)היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג)הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה.