אורלי דורון נ' רשות ניירות ערך ואח'

1.לפנינו תביעתה של גב' אורלי דורון, מנהלת מחלקת ניירות ערך בפרקליטות, אשר הוגשה כנגד רשות ניירות ערך (הנתבעת 1 להלן גם - הרשות), מדינת ישראל - משרד המשפטים/פרקליטות המדינה (הנתבעת 2 - להלן גם הפרקליטות) ומדינת ישראל - משרד האוצר, אגף השכר והסכמי עבודה (להלן ביחד עם הנתבעת 2 - המדינה).

2.תמצית טענות התובעת

התובעת היא פרקליטה ותיקה ומוערכת. מבחינה מהותית עבודתה היא עבודה משולבת אצל הרשות ואצל הפרקליטות, והן מהוות מעבידות במשותף של התובעת.

כפל המעסיקות פגע בתובעת, כאשר מחד גיסא התובעת מתוגמלת בחסר לעומת חבריה עובדי הרשות, ומאידך גיסא היא מופלית ביחס לעובדי הפרקליטות כיוון שנאסר עליה להתמודד במכרזי הפרקליטות ולכן הקידום שלה נעצר.

לגרסתה של התובעת, הצדדים היו מודעים לעוול המתמשך שנגרם לתובעת ועל כן הגיעו לפתרון שהיה מקובל על כולם שלפיו התובעת תעבור להיות מועסקת על פי חוזה אישי ברשות, בתנאים מיוחדים של "מוקבל שופט מחוזי". הסדר זה זכה גם לברכתו של הממונה על השכר דאז, והועלה על הכתב כהסכמה וכהנחיה בטיוטת חוזה מפורטת – שהתגבשו לכדי הבטחה מנהלית. ואולם מסיבה שאינה ידועה, החוזה לא נחתם.

3.לנוכח האמור עתרה התובעת לקבלת "צו אשר יורה על אכיפת ההבטחה המנהלית והחוזה, וחתימת חוזה עבודה אישי של התובעת כ"מוקבלת שופט מחוזי", וזאת בהתאם לתנאים שקבעו הצדדים, ובתוקף מיום 4.5.2011 באופן שכל זכויות התובעת לפי חוזה העבודה הנ"ל התלויות בוותק, תחילתן בחודש מאי 2011".

לחלופין ביקשה התובעת לחייב את הנתבעות בפיצוי בשווי ההפרש בין שכר התובעת וזכויותיה בפועל לעומת השכר והזכויות להם הייתה זכאית כעובדת הרשות, וזאת ממועד מינויה של התובעת למנהלת מחלקה ברשות בחודש ינואר 2002, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהמועד שהיה אמור להשתלם עד למועד התשלום בפועל.

לחילופי חילופין נתבע פיצוי בגין אפליית התובעת ועשיית העושר של הנתבעות, בגובה ההפרש בין שכר התובעת בפועל ושכר לו הייתה זכאית לו היה נחתם ההסכם ולזכויותיה בהתאמה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהמועד שהיה אמור להשתלם עד למועד התשלום בפועל.

4.הנתבעות הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף בשל העדר כימות או בקשה לכימות התביעה.

ביום 22.9.2014 נתנה אב"ד החלטה שלפיה משעה שהתובעת עדיין עובדת, יקשה עליה מאוד לערוך חישוב של הסכומים הנדרשים כסעד כספי ומנגד, לא ייגרם נזק של ממש לנתבעות - שבידיהן הכלים הנדרשים לצורך עריכת החישוב, אם הסעד העיקרי יתקבל.

עם זאת נקבע כי אין מניעה לכמת את הסעד המבוקש כפיצוי בגין אפליה ועשיית עושר שלא במשפט (סעיף 103.3 לכתב התביעה).

אי לכך הגישה התובעת ביום 11.12.2014 הודעה על כימות שלפיה הפיצוי הנתבע בגין סעד זה הועמד על סך של 4,090,838 ₪.