סע"ש 30647-01-16

1.לפני בקשת המבקש למתן צווי עיקול זמניים על נכסי המשיבים המוחזקים בידי מחזיקים שונים, כמפורט בבקשה.

העובדות וההליכים העומדים ביסוד הבקשה

2.ברקע הבקשה, עומדת תביעה שהגיש המבקש לבית הדין נגד המשיבים בתיק סע"ש 39554-08-15, לתשלום זכויות שונות המגיעות לו לטענתו בגין תקופת עבודתו אצל המשיבים (להלן: התביעה הראשונה). במסגרת ההליכים בתביעה הראשונה, עתר המבקש למתן צווי עיקול זמניים על נכסי המשיבים המוחזקים בידי מחזיקים שונים. נוכח הודעתו של המבקש בדבר העדר מניעה לקיום דיון בבקשה במעמד הצדדים (הודעת המבקש מיום 20.10.2015), התקיים ביום 28.10.2015 דיון במעמד הצדדים בבקשה למתן צווי עיקול זמניים בתביעה הראשונה.

3.במהלך הדיון בבקשה למתן צווי עיקול זמניים, באו המבקש והמשיב 1 לכלל הסכמות לסיום ההליך גופו בפשרה, למחיקת הבקשה למתן צווי עיקול זמניים ולמחיקת התביעה נגד המשיבה 2. להסכמות הצדדים בתביעה הראשונה ניתן תוקף של פסק דין, על פיו חוייב המשיב 1 לשלם למבקש סך של 110,000 ש"ח נטו כהפרשה לפנסיה, לפיצויי פיטורים, לקרן השתלמות וכדמי הבראה, וסך נוסף של 25,000 בתוספת מע"מ כשכר טרחת עו"ד. זאת, בשמונה תשלומים חודשיים ורצופים שהראשון שבהם נקבע ליום 15.11.2015. במסגרת הסכם הפשרה בתביעה הראשונה הסכימו הצדדים, כי "ככל שלא ישולמו הסכומים על פי הסכם זה ופסק הדין על פיו במועדם (או תשלום מהתשלומים על פי ההסכם), יבוטל הסכם זה ופסק הדין על פיו וההליך ימשיך להתברר מהמקום אליו הגיע כנגד שני הנתבעים, תוך שהסכום ששולם על פי הסכם זה ינוכה מסכום התביעה".

4.לאחר הדברים האלה, פנה המבקש לבית הדין ביום 3.1.2016, בבקשה לחידוש הליכי התביעה הראשונה בשל הפרת הסכם הפשרה על ידי המשיב 1 ואי ביצוע התשלומים על פיו. בבקשתו טען המבקש, כי המשיב 1 שילם את התשלום הראשון על פי פסק הדין באיחור ובחסר, ולא שילם את שני התשלומים הבאים אחריו. הבקשה לחידוש הליכי התביעה נדחתה בהחלטתה של כב' השופטת שדיאור מיום 16.1.2016, בה נקבע כדלקמן: "בהליך זה ניתן להסכם פשרה תוקף של פסק דין על ידי כב' הרשמת. הבקשה שהוגשה אינה הליך מתאים. הבקשה נדחית".

5.נוכח דחיית הבקשה, הגיש המבקש לבית הדין בקשה חדשה למתן צווי עיקול זמניים במעמד צד אחד במסגרת ההליך שלפני. כתב תביעה בהליך שלפני הוגש לבית הדין ביום 25.1.2016 (להלן: התביעה השנייה). בהתאם לנקבע בהחלטות בית הדין מיום 17.1.2016 ומיום 19.2.2016, נידונה אף הבקשה השנייה למתן צווי עיקול זמניים היום במעמד הצדדים.

דיון והכרעה

6.לאחר בחינת טיעוני הצדדים וראיותיהם בהליך העיקול הזמני, שוכנעתי כי יש להיעתר באופן חלקי לבקשה, להורות על מתן צווי עיקול זמניים על נכסי המשיבה 2 המוחזקים בידי מחזיקים, כמפורט להלן, ולדחות את הבקשה למתן צווי עיקול זמניים בהתייחס למשיב 1. ואלה הנימוקים להחלטה:

7.תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, החלה בבית הדין לעבודה מתוקף תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, מסמיכה את בית המשפט ליתן סעד זמני במסגרת תובענה "אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה" ובקיומם של יתר התנאים הקבועים בתקנות בהתייחס לסעד המבוקש. תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, שהוחלה אף היא בבית הדין לעבודה במסגרת התקנות, קובעת תנאי נוסף ביחס למתן צו עיקול זמני, על פיו נדרש מבקש הצו להצביע על ראיות מהימנות לכאורה המלמדות על קיומו של חשש סביר "שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".

8.האם קיים מעשה בית דין כלפי המשיבים ?

התביעה הראשונה הוגשה נגד שני המשיבים בבקשה שלפני: מר שלמה בן לולו וחברת בן לולו ש.נ.י בנייה ושיפוצים בע"מ. עיון בתביעה השנייה מעלה, כי אף היא הוגשה נגד אותם נתבעים, כי מדובר בתביעה הזהה מבחינת רכיביה לתביעה הראשונה וכי היא מתייחסת בעיקרו של דבר לאותה תקופת עבודה. השוני בין התביעות בא לידי ביטוי ב"עדכון" סכומי התביעה ברכיביה השונים ובהוספת רכיב תביעה לתשלום שכר עבודה לחודשים אוגוסט ודצבמר 2015 במסגרת התביעה השנייה. על פני הדברים, פסק דין בתביעה הראשונה יצר מעשה בית דין כלפי המשיב 1 בהתייחס לעילות התביעה הכלולות בתביעה הראשונה. זאת, פרט לעילת התביעה שעניינה תשלום שכר העבודה, שנולדה לכאורה לאחר הגשת התביעה הראשונה. מטעם זו נראה, שאין בידי המבקש להגיש תביעה "חוזרת" נגד המשיב 1 באותן עילות, לאחר שבקשתו "לחידוש הליכי התביעה" הראשונה נדחתה בהחלטה חלוטה של כב' השופטת שדיאור. במצב דברים זה, ובהעדר עילת תביעה, יש לדחות את הבקשה למתן צווי עיקול זמניים נגד המשיב 1.

9.בכל הנוגע למשיבה 2 - פסק הדין בתביעה הראשונה לא יצר מעשה בי-דין כלפי משיבה זו, שהתביעה נגדה נמחקה בהסכמה, באופן אשר אינו מונע את הגשתה בשנית. מבחינה זו נראה, כי אין מניעה מקיום הדיון בתביעה השנייה ככל שהיא מכוונת למשיבה 2.