סע"ש 30125-02-13

בפניי שתי בקשות מטעם התובע.

הראשונה היא לעניין תשלום ההוצאות שנפסקו לזכותו בהחלטה מיום 28.1.16 בסך 2,500 ש"ח. לגביהן נקבע בהחלטה שניתנה בדיון מיום 14.3.16 כי "ההוצאות שנפסקו ידחה מועד תשלומם ויובא בחשבון בעת מתן פסק הדין".

התובע טוען כי ההוצאות לא בוטלו אלא רק נדחה מועד תשלומם. מועד תשלום ההוצאות הגיע כעת משניתן פסק הדין.

לטענת הנתבעת הכוונה היתה כי הוצאות אלו יובאו בחשבון בפסק הדין וייכללו בסכומי הפיצוי וההוצאות שייקבעו בו, ומשנקבע בפסק הדין "אין צו להוצאות" נבלע או בוטל החיוב מיום 28.1.16.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובהחלטות הרלוונטיות נראה כי אכן דין הבקשה להתקבל. ההחלטה מיום 14.3.16 התייחסה מפורשות לדחיית מועד התשלום ולא לביטול ההוצאות או להכללתן בסכום שייפסק בפסק הדין הסופי. אכן, הוצאות אלו הובאו בחשבון בעת מתן פסק הדין, בכך שלא נפסקו הוצאות נוספות. אין בכך כדי לבטל את ההוצאות הקודמות או להכלילן בתוך אי פסיקת ההוצאות בפסק הדין.

הבקשה מתקבלת במובן זה שנקבע כי על הנתבעת לשלם את ההוצאות שנפסקו ביום 28.1.16 ומועדן נדחה.

הבקשה השניה היא בקשה לביזיון בית משפט. לטענת התובע הנתבעת לא שחררה לידיו את כספי הפיצויים. מכל מקום לפי פסק הדין יש באפשרותה לנכות רק את סכום ההפרשות הנומינלי ולא את כל הסכום שהצטבר.

לטענת הנתבעת בית הדין אמר את דברו עם מתן פסק הדין ואין מקום להליך של ביזיון בית משפט אלא פנייה ללשכת ההוצאה לפועל. הנתבעת טענה כי נתנה לתובע טופס לשחרור כספי הפיצויים. כן טענה כי הסכום שהופחת הוא הנומינלי ואין כל הבדל לכאן או לכאן מאז הפקדת הסכומים ועד היום.