סע"ש 29015-08-16

חרף החלטתי מיום 28.9.2016 (נצפתה על ידי ב"כ הצדדים במערכת ביום 28.9.2016), לא הגיש התובע כל הודעה בדבר תשלום ההוצאות לידי הנתבעת, ואף לא כל הודעה או בקשה אחרת. בנסיבות אלה, ניתנת ההחלטה בבקשה להפקדת ערובה על יסוד החומר המצוי בתיק בית הדין.

ביום 23.8.2016 הגישה המבקשת (הנתבעת) בקשה לחיוב המשיב (התובע), תושב הרשות הפלסטינית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: הבקשה, והתקנות, בהתאמה).

יובהר, כי ביום 2.9.2016 נכנס לתוקפו התיקון לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין)(תיקון), התשע"ו-2016, באשר לערובה לתשלום הוצאות, אך משהבקשה הוגשה טרם כניסתו של התיקון לתוקף, יש להכריע בה על פי המצב המשפטי שטרם התיקון.

הנתבעת טוענת כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה בעיקר לנוכח אי עמידתו בתשלום הוצאות שנפסקו לזכותה במסגרת הליך קודם שהתנהל בין הצדדים (סע"ש 49292-01-16 להלן: ההליך הקודם, החלטת כב' השופטת זלמנוביץ'-גיסין מיום 20.7.2016, להלן: ההחלטה בהליך הקודם).

התובע מתנגד לבקשה וטוען, כי במסגרת ההחלטה בהליך הקודם אכן חויב לשאת בהוצאות הנתבעת בסך של 1,000 ₪ עד ליום 12.8.2016, ובסך של 1,000 ₪ נוספים שישולמו בתוך 30 ימים מיום פתיחת הליך חדש בעניינו (הוא ההליך דנן). יחד עם זאת טוען התובע, כי ניסיונותיו לביצוע התשלומים נתקלו בסירוב מצד הנתבעת, והוא מפנה בעניין זה להחלטת כב' השופטת זלמנוביץ'-גיסין בהליך הקודם מיום 30.8.2016, שלפיה יש לשלם את ההוצאות לנתבעת עצמה, משהיא בעלת הדין. כמו כן מוסיף התובע, כי מדובר ב"הוצאות מופרזות" (סעיף 6 לתגובת התובע מיום 4.9.2016).

לאור נימוקים אלה, ולאחר שעיינתי אף בנימוקי התשובה לתגובה, ניתנה ביום 28.9.2016 ההחלטה שבמסגרתה נדרש התובע להבהיר, עד ליום 28.10.2016, אם בכוונתו לשאת בתשלום ההוצאות באמצעות העברה בנקאית לחשבון הנאמנות של ב"כ הנתבעת או שמא באמצעות המחאה לפקודת הנתבעת עצמה, שתישלח למשרד ב"כ הנתבעת.

משעד כה לא הגיש התובע כל הודעה או בקשה כאמור, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים בראי התקנות וההלכה הפסוקה, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל מן הטעמים הבאים:

• זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד, ובבוא בית הדין לחייב תובע בהפקדת ערובה עליו להביא בחשבון גם את "המיוחד שבמשפט העבודה", (דב"ע נה/218 – 3 עלי איוב אל-הדיה– שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391, 394).

  בהלכת פתחי אבו נאסר קבע בית הדין הארצי לעבודה כי "כשהתובע הוא עובד זר - יברר בית הדין תחילה, אם הוא נמנה על תושבי מדינה החתומה על אמנת האג. נמצא כי כך הוא, יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל. נמצא כי אין האמנה חלה, יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; ייגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; "העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין" ואין להטיל על עובד תושב הרשות חובה להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיקה-הנתבעת, רק בשל היותו תושב הרשות (ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר – SAINT PETER IN GALLICANTU, לא פורסם, ניתן ביום 6.7.2003, להלן: הלכת פתחי אבו נאסר, ההדגשה הוספה).